לא מכבר כתבתנו, באחת מרשימתנו שדנה בפרשת ח"כ אלון חזן
(שעד כה לא הגיש תביעת הדיבה שהבטיח להגיש לבית המשפט נגד ערוץ 10), כי המקצוע היחיד שבו אין כל דרישה לימודית וגם/או אחרת -
למעט החובה להיות בגיל 21 שנה ומעלה - הינה המקצוע של חבר/ת-כנסת.
בהתאם לחוק יסוד: הכנסת, הרי כל אזרח ישראלי, שביום הגשת רשימת המועמדים, לכנסת, הכוללת שמו והוא בן 21 שנה ומעלה, זולת אם בית משפט שלל ממנו זכות זו, על-פי חוק, או שנידון בפסק-דין סופי לעונש מאסר בפועל, לתקופה העולה על 3 חודשים וביום הגשת הרשימות, טרם עברו 7 שנים מהיום שגמר לרצות עונש המאסר בפועל, יכול להגיש מועמדותו, לבחירה כחבר כנסת ואף להיבחר כחבר כנסת.
מתברר, כי לא דייקנו, דייק היטב ועד תום, בקביעתנו אז וכי קיים מקצוע אחר, שאין כל תנאי סף שהוא הדורש מילויו, כדי לעסוק בו -
אפילו לא החובה להיות בן 21 שנה ומעלה כאשר הכוונה הינה למקצוע העיתונות והיכולת לתפקד בעיתונות, כעיתונאי מן השורה. והסיבה פשוטה - אין כל חוק המגדיר עיתונאי מהו. אין כל חוק הקובע דרישות מינימום, כתנאי לעיסוק בעבודה עיתונאית. למעשה ובפועל דומה, כי הכל
ובייחוד העיתונות הממוסדת - נוח להם בכך, שאין חוק המסדיר ענייני עיתונות, בכלל וענייני עיתונאים, בפרט. למעט פקודה מנדטורית, הדנה בעניינים זניחים, בתחום העיתונות וביכולת של הממונה על המחוז להביא לסגירתו של עיתון, במקרים מסוימים, מתעלם המחוקק מטיפול ישיר בעיתונות, בכלל ובהסדרתו החוקית של מקצוע העיתונות, כמקצוע הדורש רישוי, בפרט.
לפני עשרים ושמונה שנה - שעה שכותב שורות אלה ייצג העיתונאי לשעבר, בן ציון ציטרין בבית המשפט העליון נגד ועדת האתיקה שליד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, שדרשה ממנו גילוי מקורות מידע והסרת החיסיון העיתונאי - נדרש בית המשפט העליון, מפי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, כב' השופט,
מאיר שמגר, לשאלת זכאותו וגם/או אי-זכאותו של עיתונאי לחיסיון מקורות המידע שלו. הגם שהכנסת השיבה על כך, בהסדר שלילי, בדחותה הצעת חוק של ח"כ לשעבר,
אורי אבנרי, להעניק חיסיון לעיתונאים, הכיר בית המשפט העליון במתן חיסיון חלקי לעיתונאים, במקרים ובמצבים מסוימים. עם זאת לא נכנס בית המשפט העליון לשאלת הגדרת מקצוע העיתונות ולשאלה מי זכאי להיקרא עיתונאי ומי שאינו זכאי לכך.
בעקבות תקדים ציטרין הוקמה וועדה ציבורית, בראשותו של פרופ' אשר מעוז, שבחנה שאלת החיסיון העיתונאי אל מול הצורך של בתי-המשפט והמשטרה, הזקוקים מעת לעת, לצורך עבודתם, למידע המצוי בידיו של העיתונאי. השאלה שעמדה על הפרק הייתה, הכרה בחיסיון העיתונאי אל מול הרצון לעשיית צדק. וועדת מעוז קבעה, כי יש לתקן פקודת הראיות וליצור חיסיון עיתונאי יחסי גם על זהות מקור המידע וגם על המידע עצמו, שבית המשפט רשאי לבטלו במקרים מסוימים. שורה של הצעות חוק שהוגשו, בעניין זה, לכנסת, לא הבשילו כדי חוק מחייב. לפני מספר שנים - בפרשת צלמת עיתונות שצילמה מפגינים שהתפרעו בהתפרעות מפגינים בחטמ"ר אפרים, ביקשה מהמשטרה לקבל צילומי המפגינים, כדי לזהותם ולהגיש נגדם כתבי אישום באשמת התפרעות. הצלמת טענה שהיא הוזמנה לאירוע, בידי חלק מהמפגינים, תוך הבטחה שזהותם של תיחשף. כאן עלתה לדיון שאלת חשיפת מקור המידע העיתונאי.
בעוד שבפרשת ציטרין עלתה לדיון שאלת זכאותו של מוסר מידע לחיסיון, על המידע שמסר לעיתונאי, הרי השאלה אם החיסיון יחול גם על מוסר המידע, כפי שפסק בעניין זה בית המשפט המחוזי, בירושלים, עלתה בערעור שהגישה המדינה נגד העיתון
מקור ראשון וצלמת העיתונות, לבית המשפט העליון. בפסק-הדין שניתן בערעור זה, קבע בית המשפט העליון, כי החיסיון העיתונאי יחול גם על מידע העלול לחשוף את המקור, אשר על-פי טיבו נמסר מתוך אמון שישמר בסוד וזאת בכפוף למבחני הסרת החיסיון שנקבעו בתקדים ציטרין. כך שהוכר, בפסק-דין תקדימי של בית המשפט העליון - מכאן ואילך - חיסיון עיתונאי העומד גם למוסר המידע שלא תיחשף זהותו כמוסר המידע החסוי.
בכל הכבוד הראוי להתפתחות ההלכה המשפטית בשאלת החיסיון העיתונאי, הרי דומה כי משנה לשנה חלה נסיגה ברעיון להסדיר מקצוע העיתונות, כמקצוע הדורש רישוי בחוק. נושא זה אינו עולה עוד על סדר היום הציבורי, כבעבר. עיתונאי המפר חובותיו האתיות, המוכרות כנורמה חברתית - הגם שאינם נורמה משפטית הקבועה בחוק - לא בהכרח צפוי ליתן הדין על מעשיו. עיתונאי המפר חיסיון עיתונאי, שהוא נשמת אפו של מקצוע העיתונות, לא ניתן להענישו על כך, הגם שתקנון
מועצת העיתונות אוסר זאת, במפורש. מועצת העיתונות הינה גוף וולנטרי שאינו מעוגן בחוק ולפסקי-הדין שלו ולהחלטותיו יש, אך ורק ערך מוסרי ולא משפטי-מחייב. לא ניתן לאכוף פסקי-דין של מועצת העיתונות על עיתונאי "המצפצף" על פסקי-דין של מועצת העיתונות ומסרב לקיימם.
כותב שורות אלה מנהל - בימים אלה - מערכה משפטית אישית נגד סירובה של לשכת העיתונות הממשלתית להעניק לו תעודת עיתונאי מטעם לשכה זו, להבדיל מאישור שלה, הניתן למי העוסק בעיתונות, שלא כמקצוע יחיד ואינו מתפרנס הימנו. בג"ץ אמור להחיל בעתירת כותב שורות אלה, אם מי העוסק, בעיסוקים ועבודות אחרות, נוסף לעבודה עיתונאית ושלא בשכר, זכאי לקבל תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית, אם לאו. לו היה בנמצא חוק עיתונאי המגדיר עיתון מהו ועיתונאי מיהו, לא הייתה שאלה זו מתעוררת בבג"ץ דנא, כלל וכלל. ראוי הוא הדבר, כי במאה ה-21 יחוקק, סוף-סוף, חוק עיתונות במדינת-ישראל ומקצוע העיתונות יהפוך למקצוע טעון רישוי, בדיוק כמו שחייבים בכך, עורכי-דין; רואי-חשבון; שמאים, פסיכולוגים ואחרים.
