איני בא לכתוב ביקורת על ספר שירה. אני רק מבקש לשוחח עם ספרו של דוד אדלר הדוקטור והמהנדס, מי שעיסוקו בתחום עורקים וורידים, המוליכים אל לבנו חיים, המוכיח לקוראים את יכולתו גם בתחום הולכת המילים, בהובלה רגישה ומדויקת של מילים, שקיבלו בספרו חיים פואטיים עשירים.
אבקש לשוחח עם מספר שירים, שכתב מהנדס רפואי וחוקר בתחום הלב המוכיח, שמלבד שליטה ברזי המדע הוא שולט גם ברזי מלאכת רקמת המלים, שנרקמה במפה לירית צבעונית ויפה בספר - "פַּעַם אוּלַי אֶכְתּוֹב עַל זֶה", שיצא לאור בהוצאת "אבן חושן". זה ספרו השני, קדם לו "סְקִיצוֹת לִתְמוּנָה בִּלְתִּי שְׁלֵמָה", שזיכה אותו בפרס ספרותי מאוד מוערך, פרס רמת גן לשירה לשנת תשע"ג.
אסתפק בנגיעות קלות בשירי דוד אדלר בשיחת אוהב. לשירו "עֵצָה שִׁמּוּשִׁית לִמְשׁוֹרֵר בְּקֶשֶׁר לֶאֱלוֹהִים" (עמ' 82) הגעתי לאחר שבבוקרו של אותו יום חניתי שעה קלה בשירו של
מאיר ויזלטר הכותב על ירושלים "עַל סַפְסַל הָאֶבֶן שֶל אֱלוֹהִים, אֲבָל אֱלוֹהִים לֹא יוֹשֵׁב שָׁם. עַל סַפְסַל הָאֶבָן הַחִוֶּרֶת יוֹשֵׁב לוֹ סוֹחֵר קִטְנִיּוֹת מֻסְלְמִי". כשקראתי את שירו של ויזלטר ברקע הדהדו דברי ירמיהו מפרק י"ב: "צַדִּיק אַתָּה ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אֲבָל מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתְךָ, מַדּוּעַ דֶּרֶך רְשָׁעִים צָלֵחָה". דוד,
צר לי, שלא אקבל הצעתך - "אַל תַּזְכִּיר אֶת אֱלוֹהִים גַּם לֹא אֱלוֹקִים...פָּשׁוּט אַל תַּזְכִּיר אוֹתוֹ בִּכְלָל..." (ע' 82).
הסתייגותי מהצעתך נובעת מעצם קבלתי את הנוכחות האלוהית בשירה ובצורך התמידי הבוער בי לנהל אתו דיאלוג. דיאלוג כן, דיאלוג שואל, גם מתריס אבל גם מתחשב וסולח. זה לא דיאלוג של מאמין בקיום האל כאיוב וכירמיהו, אלא אני האתיאיסט, המכבד מאות מיליוני אנשים על פני כדור-הארץ, שבתודעתם ובחייהם קיימת נוכחות חזקה של אלוהים. גם מתוך כבוד לסבא רבא שלי שהיה רב וסבתא רבתא שלי, שציפו כי אלך בדרכם.
דוד, היה זה ביאליק שכתב לעברם של החפצים לדעת את המעיין ממנו שאבו "אָחֶיךָ הַמּוּמָתִים עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ לִסְבּוֹל חַיֵּי סְחִי וּמָאוֹס" הוא הפנה אותם "אֶל בִּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן". אך בעומדו מול גיא הריגה הוא זועק בזעם לעבר המען האלוקי- "יְמוּגַר נָא כִּסְאוֹ לָעַד", אם הוא מתכונן לאחר לפעול למימוש המחויבות שלו להציל את עמו מגיע ההריגה.
אני משער, שאיימת המלחמה, שקטפה מויזלטר את אביו במלחמת העולם השנייה הביאה אותו לחשבון עם אלוהים. כך ביאליק בעומדו מול גיא ההריגה בקישנב בשנת 1903. כך גם ההקצנה בהתפרצות של יונה וולך, שמלחמה קטפה כאן בישראל את אביה מחייה.
קרבה טוטאלית
דוד, קשה לי לקבל את גישתך, המבקשת "אַל תַּזְכִיר לִי אֶת אֱלוֹהִים", וממאן לקבל את גישתך, לפיה משורר צריך ליטול מרחק משירתו - "כָּךְ אֲנִי מֵבִין: הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן בֵּינִי וּבֵין שִׁירָתִי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִזֶּה, שֶׁבֵּינִי לְבֵין עַצְמִי" (ע' 72), דוד אומנם מצמצם את המרחק בשיר, כשהתוואי שלו "הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת עַד נְקֻדַּת הַכְּאֵב". מול גישה זו ובמיוחד גישת הבר-סמכא לשירה, המצוטט - "שירתך יפה ואמינה, אך חסר בה המרחק",
אני סבור, שתמיד יש לאמץ קרבה טוטאלית חזקה בין הכותב ושירתו, קרבה טוטאלית לנשואי כתיבתו. אני כן מתחבר למשפט הפתיחה של הספר "מִמֶּרְחָק הַגַּעְגּוּעַ" (עמ' 7) בכותבו: "אַל תָּמֹד לִיֻֻ אֶת הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן כְּמִדַּת כָּל בָּשָׁר. מֹֹֹד לִִי בְּמִדָּתִי שֶׁלִּי שֶׁהִיא אַחֶרֶת". אני מצפה שהמידה תהיה קרובה, קרובה מאד, ותהיה חלק מהאש הבוערת בכתיבה של המשורר.
בפכפוך מלטף של שתיקות מזכה אותנו דוד אדלר בשיר "הַשֶּׁקֶט הַמֵּעִיק" (עמ' 34) שקט "הַמַּקְפִּיא פּוֹלֵט קוֹלוֹת אֱנוֹשִׁיִּים" זה שקט "הַמְּבַקֵּשׁ פֻּרְקָן". עוצמתו הלירית של השיר מבקשת מאתנו הקוראים להקשיב לדומיה. הדומייה שהגיש לנו דוד אדלר מתכתבת, ואולי זו רק הרגשתי, עם שירו של יעקב אורלנד - "אֲנִי שׁוֹתֵק אֵלַיִךְ... אֲנִי אוֹמֵר לָך הַרְבֵּה מִלִּים כְּדֵי שֶׁתִּשָּׁמַעְנָה שְׁתִיקוֹתַי...". שיר הפותח גם את ספרה של פרופ' מיכל אפרת "עַל שְׁפָתָם תִּפְרַח דּוּמִיָּה", ספר הכולל עשרים ושלושה שערים. בכל שער היבט אחר של שתיקה.
השפה הנקייה והמדויקת של דוד הד"ר והמשורר כבשה אותי בתיאור התמורות בחייו ב"שיר אמיתי" (ע' 27) מצאתי את עצמי בשיר - "הָיִיתִי פַּעםַ יֶלֶד ...כְּשֶׁיָּדַעְתִּי לְהַבְדִּיל בֵּין טוֹב לְרַע, שָׁמוּ בָּארֶט עַל רֹאשִׁי. גָּבַהְתִּי עַד שֶׁשּׁוּלֵי מִכְנָסַי רָחֲקוּ מִקְצוֹת נַעֲלַי...קוֹמָתִי הִתְיַצְּבָה וְלֹא הָיְתָה עוֹד כִּפָּה עַל רֹאשִׁי אַחַר כָּךְ הָיִיתִי אַבָּא ...אֲנִי מַצְהִיר בַּזֹּאת שֶׁהַמְּאוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה".
לצד השינוי המהותי בעצם הפרידה מהכיפה, למעשה מאומה לא השתנה "הִנֵּה דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה". נותר הילד שבו, כפי שנפגוש בשיר "אִצְטְרֻבְּלֵי הַבְּרוֹשׁ" (ע' 11) "מקץ שִׁשָּׁה עֲשׁוֹרִים ... תּוֹלֵשׁ אִצְטֻרְבְּלֵי הַבְּרוֹשׁ מְלוֹא חָפְנַיִם. מִסְתַּכֵּן בְּהֶרֶס שְׁמִי הַטּוֹב בִּמְחִי זְרִיקָתָם עַל כָּל עַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל שֶׁבָּרְחוֹב." בגילוי לב ובכנות אמיצה הוא חוזר ומצהיר "דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה ...הִנֵּה אֲנִי אוֹתוֹ הַיֶּלֵד", שגם בבגרותו נהנה מהמנות הגדושות של שובבות במשחקי הילדים, שכבר אינם מוכרים.
הילד השובב, שהיה לד"ר ולמשורר, מצייד את הקורא במידה רבה של אופטימיות בשירו המופלא - "אֵין אָדָם שֶׁאֵין לו שָׁעָה" (ע' 9). הכותרת של השיר מסגירה חשש, כי קפצה לכאן ברייתא המחייבת שקלא או טריא. אבל הקורא זוכה לפרץ אופטימיות מסדר יום של משורר, המשכים לבוקר רענן ויפה "שׁוֹפֵעַ כְּמוֹ יָם". בעקבות בוקר יפה האופק מתרחק, ומאיר יום המעניק לו אושר במלאכת הכתיבה. אל הלילה יגיע עייף. זו עייפות בריאה, עייפות רעננה שזכתה לחבק בוקר יפה ומשביע "שופע כמו ים כְּאִלּוֹּ אָכַלְתִּי לִוְיָתָן".
אסיים את השיחה במילות תודה על השיר הנושא את השם "ישעיהו ליבוביץ" (ע' 35, שסמכותו המדעית-ההגותית-הדתית-המוסרית חסרה לנו. מלות הסיום של השיר "אָמַרְתִּי לָכֶם" משכו אותי לספרו של הנביא הושע ב' 25: "וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה" בתקווה שלא ירחק היום ו"הוּא יֹאמַר: אֱלוֹהַי", הוא יאמר כי הוא נכון לפעול כדי לרדת מהשרטון עליו עלה.
ישעיהו ליבוביץ אמר למדינה שהסתאבה בחטא היוהרה המדינית ושליטה על עם זר - "אָמַרְתִּי לָכֶם". למרבה הכאב, מעטים אוזנם הייתה כרויה לקולו המוסרי. הושע הנביא אומר את דבריו לדעת קהל עוינת הממאנת לשמוע, אך הוא נושא תקווה - הם עוד יאמרו אלוהי.
