מיומנו של ביביסט (Bibist I) <br>

בכל זאת ביבי (סט)

חבר הסביר לי את ההבדל בין ביבי וגנץ. "שניהם", אמר, "ימכרו את אימא שלהם, אבל ביבי בסוף לא ימסור אותה". ובאמת, שאלתי את עצמי איזה טיפוס של מנהיג אתה מעדיף? ישר דרך, תמים, נאמן להבטחות ולחברים, או תחמן, ערמומי, חסר עכבות ששומר קלפים קרוב לחזה ומחליף שותפים לפי צרכיו הפוליטיים? ברור שכולנו רוצים מישהו (או מישהי) בעל יכולת. "בדיחות פוליטיות זה דבר מצחיק אבל לא כשהן בשלטון".

ולא, אני לא מדבר על כישורים, ניסיון, יכולת עמידה בלחצים וכול שאר הדברים שכנראה כולנו מסכימים עליהם. גם לא על ערכים, אלא מי משני אבות הטיפוס (פרוטוטיפים) שהצגתי יהיה מנהיג אפקטיבי ומוצלח יותר? לפני שאחווה את דעתי, חשוב לי להבהיר שהציפיות שלי מפוליטיקאים שונות לגמרי מהציפיות מפקידים. פקיד ממשלתי, מנכ"ל או שופט, חייבים, בעיניי, להיות ישרים כסרגל. אסור להם לחרוג מהכללים, לשקר ולתחמן.

לעומת זאת, הביצה הפוליטית, שבהם טובלים נבחרינו היא זירת קרב רוויה במאבקים יצריים, תככים, מזימות, השמצות והפרת הסכמים והבטחות. וכדי להצליח בה נדרשים לא פעם פשרות ועיגולי פינות. מי שאין לו עור של פיל, שלא בוערת בו תאווה לכוח ולהשפעה, מי שלא מוכן להסתכן ולהכניס את ידיו לקלחת רותחת להתלכלך ולהיכוות, עדיף לנו ולו שימצא מקצוע אחר.

בחברה דמוקרטית החלטות הן תוצאה של אינטרסים, מאבקי כוח וכיפופי ידיים (במקרה הטוב שמור לי ואשמור לך ובמקרה הרע שבור לי ואשבור לך) ולא שיקולים של צדק או מוסר. פוליטיקה היא חלון ומראה לחיים עצמם ולכן היא לפרקים אלימה ולפרקים מכוערת. ועם זאת הפוליטיקה חיונית ואין לה תחליף. בפוליטיקה, כמו בזירת היאבקות, יש חוקים, מותר להרביץ ליריב אבל לא לקהל או לשופט ולשופט אסור להכות את המתמודדים. בפוליטיקה, כמו בחיים, צריך לבחור בין חלופות ובין ערכים מתחרים וכאשר קיימת תחרות בין הפרקטי לאסתטי נכון לוותר על האסתטי ולבחור בפרקטי. זו הסיבה שאם אני צריך לבחור מחר בין גנץ "פוליטיקה נקייה" לבנימין נתניהו "שוחד, מרמה והפרת אמונים" אני בוחר בביבי בלי להסס.

"ביביסט" משתטח על קברות צדיקים

בתאריך 1300 לספירת הנוצרים, עזב יהודי את ביתו ואת מולדתו ויצא לשבור שבר ולהפיץ את שמה של ירושלים בקרב הגויים. שמו היה בנימין והוא נודע בקרב הבריות בשם רבי בנימין בעל המוט. רבי בנימין בעל המוט (רבב"מ) זצ"ל נדד במשך שנתיים בארץ לא זרועה. חצה הרים וצלח מדבריות עד שלבסוף הגיע לחוף העיר הקדושה דובאי שם השתקע, מצא לו עזר כנגדו ועשה חיל בעסקיו. הוא זכה לכבוד ויקר בעיני תושבי העיר המוסלמית ונודע בקרבם בשם "הזמבר" קיצור של זרע משה לברכה.

רבי בנימין היה איש של חסדים ועשה חסדים רבים, לנערות רבות. הוא הקים את "בית דובאי" ואת האולפנא "שובו בנות". שמו יצא לפניו ורבים ורבות שיחרו לפתחו. במשך כל חייו נעתר לפונים, נתן מעצמו לכול נזקק או נזקקת ולא מנע חסדיו מאף אחד (או אחת). הרבב"מ מת בשיבה טובה ונקבר בעירו דובאי. לבקשת משפחתו הועלו שרידי גופתו ארצה סמוך לקום המדינה. למרות שליסטים חיללו את המצבה עדין ניתן לבקר בחלקת קברו ולהתרשם משרידי הכתובת על המצבה "(שם לא ברור) תידבק לשוני לחיקך".

הרבב"מ השאיר אחריו ילדים ונכדים שממשיכים את דרכו. במהלך הדורות נשכחו מעט דמותו ומורשתו, בבחינת "רחוק מהעין רחוק מהלב", אך בעקבות שיפור היחסים בינינו לבין אחינו במפרץ חלה עלינו חובה קדושה להשיב עטרה ליושנה, להתעמק בהגותו ולהשתטח על קברו. לקבר הרבב"מ סגולות רבות. הוא מומלץ לקירוב לבבות, למציאת זיווגים ולמחכים לביאת המשיח ולביאה באופן כללי.

ל"ביביסט" אין מילים

כידוע, המציאות עולה על כל דמיון ואפילו סופר מחונן, יתקשה למצוא מילים מתאימות לתארה. לא כל שכן ה"ביביסט הפשוט" שעומד חסר אונים, הלום ונרגש, מתפוצץ מבפנים ולא מוצא מילים. לעיתים נדמה שהשפה העברית רזה ודלה מלהקיף את ההתרחשויות ולשרטט עבורנו את האירועים שקורים בחוץ, מחד-גיסא, ואת רחשי ליבנו בפנים, מאידך.

במה דברים אמורים. כמובן בנעשה בפרקליטות, זו שמתגייסת עבור אנשי שלומה "בלב פתוח ובנפש חפצה" (וגם עם עיניים עצומות אף סתום ואוזניים אטומות). עבור ה"ביביסטים", אפילו הביטויים ארגון פשע, כנופית שלטון החוק, משמרות המהפכה המשפטית ודיקטטורה משפטית כבר אינם חמורים מספיק. גם הביטוי המקראי "סדום ועמורה" נראה מעט חיוור ונשמע מתון מדי אל מול המציאות.

לו היו בינינו כותבי התנ"ך בוודאי היו מוציאים תחת ידיהם, כמה ביטויים עסיסיים שהיו מצליחים לבטא את רחשי ליבנו. אולי היו כותבים "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" ואולי היו מתעלים על עצמם, מתפייטים וממציאים ביטויים חדשים, משהו כמו: "דבריכם קש וגבבה, שקר רחצה רגליכם, יופיטר ראה וינוס האמת השפילה מבט. באר הצדק יבשה, מימיה באושים". אבל אנחנו ה"ביביסטים" בקושי יש לנו שפה, אז מה נגיד. אולי "צדק זה סך הכל שם של כוכב".

איך יצאתי מהארון ונעשיתי "ביביסט"

שנים חייתי בשקר, פחדתי ממה שיגידו הוריי, משפחתי וחבריי. הסתרתי את נטיותיי והתביישתי במי שאני. אבל כל זה נגמר. איני מוכן עוד לשקר, יצאתי מהארון ואני גאה במה שאני ובמי שאני: "ביביסט".

תבינו, "ביביסט" זה לא עניין של בחירה. זה מהבית, אולי אפילו גנטי. מחקרים הראו שדמם של ביביסטים רותח בטמפרטורה של 38.0 מעלות. די בחשיפה שלי לכמה תיבות מוסיקליות של שוברט או שורות ממחזה של צ'כוב כדי לעלות את חום גופי ולהביא אותי להתפרצות אלימה. זו הסיבה שאנחנו הביביסטים משתמשים במילים קצרות ומשפטים פשוטים. ה"ביביסט" אינו אלים מטבעו ובדרך כלל אינו תוקף אנשים זרים אם מקפידים על כמה כללים פשוטים, אך רצוי לא להתקרב אליו שלא לצורך ובמיוחד לא לחדור למרחב האישי שלו.

"אם נקלעת למקום והבחנת ב"ביביסט" לידך, אל תיבהל, עמוד במקומך וחייך אליו" כותב ד"ר ג. מומחה לשבטים ולתרבויות פוליטיות. אל תתווכח אתו כי אין בכך שום טעם וה"ביביסט" עלול לראות בכך איום. עדיף שתאפשר לו להתבטא בדרכו גם אם היא בוטה או אלימה ובשום אופן אל תעמוד בדרכו על-מנת שסיר הלחץ האנושי לא יתפוצץ בפניך.

חשוב להבין שההבדל בינינו ה"ביביסטים" לבין שמאלנים נאורים וליברלים אינו רק במוצאנו בלבנט או בהשכלתנו הנמוכה, אלא יורד לשורשם של ערכים ותפיסות עולם. השמאל הוא יצירתי והימין סתם מציאותי. השמאלני חמוש במשקפיים שדרכם הוא משקיף בעולם ערכי, אופטימי ומלא ברצון טוב. ה"ביביסט" לעומתו, מביט על עצמו במראה, מבין שקיים רוע בעולם ומיד מחפש מישהו להרביץ לו.