|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

"ספינת השיבה" של השמאל

השפה כמגן מילולי מפני האמת, ומפלגת העבודה כמוסד עתיר זכויות בעבר - מאפשר לרדיקלים חופשיים לנוע בהוויה הישראלית באין מפריע, עם עמדות אנטי-ציוניות נסתרות, כשהם מציגים את עצמם כ"ציונות החדשה"
06/03/2015  |   אלון דהן   |   מאמרים   |   ישראלי-פלשתיני   |   תגובות
יחסם האוהד של גורמי שמאל לסוגיית הפליטים הערביים והאפריקניים כאיום על המדינה היהודית [צילום: מן הטלוויזיה]


"סינדרום הסוס הטרויאני" וקריסת השמאל הציוני

רבים הם הנושאים שנחשבו עד עידן אוסלו לנושאים "לא פוליטיים" במהותם. יצחק רבין עליו השלום טרח לשוב לסוגיות אלו, כדי לבטא מעין "מתחם רעיוני קונסנזואלי", שלבד מכך שסימן סוגיות המהוות מעין מכנה משותף כלל ישראלי, הוא הגדיר, בין אם הודו בכך ובין אם לאו, את גבולות הגזרה האדומים של כל מתן אפשרי, או אי-מתן לנושאים ונותנים עמנו בעתיד.

כל הקווים האדומים שיצרו את הסולידריות הכלל ישראלית, ציונית, נעלמו כליל מן התודעה הפוליטית של השמאל, דבר שהפך את המחנה השמאלי כולו לאיום על אופייה היהודי והציוני של מדינת ישראל. סוגיות הליבה שהגדירו את מהותה של ההסכמה הציונית הרחבה ביותר, סוגיות שכלל לא נחשבו לפוליטיות, כגון: ביטול ההמנון, שינוי הדגל, שינוי הצבא לצבא מתנדבים רב-לאומי, חלוקת ירושלים, זכות השיבה, ביטול הגדרת המדינה כמדינה יהודית, פתיחת גבולות המדינה לתנועה חופשית ואפילו ביטול מוסד המדינה - הפכו נושאים "חמים" בשיח האנטי-ציוני בארץ, ומזה זמן הם חדרו אל תוככי מה שהוגדר עד לא מכבר השמאל המרכזי הציוני.

הדבר התאפשר לאחר שגורמי שמאל קיצוניים הבינו, כי הימצאות בשולי המפה הפוליטית, עם הצהרת כוונות פוליטית קיצונית, יוצרת אולי תדמית של דיסידנטים מהפכניים סטייל צ'ה גווארה, אבל אין בה כדי להפוך רעיון מחזון רחוק למציאות פוליטית. רעיונות רדיקליים שעל גבול הטירוף ניתן להגשים לא על-ידי הצהרות אידיאולוגיות ברורות, וודאי שלא על-ידי שימוש ב"שפה משקפת", אלא רק על-ידי שימוש ב"שפה מסתירה". משהבינו גורמים רדיקליים שניתן באמצעות השפה לא רק להביא עמדות ברורות, כי אם גם להסתיר עמדות ולטשטש את בהירותן, נסללה הדרך לקטסטרופה לשונית שאיפשרה את חדירתם של גורמי שוליים קיצוניים אל מפלגות השמאל הציוניות לשעבר, והשתלטותם עליהן. תופעה זו של "סינדרום הסוס הטרויאני" יצרה מצב שבו מפלגות הקונסנזוס הציוני נפלו בשבי גורמי שוליים א-ציוניים או אנטי-ציוניים למצער. השפה המסתירה סיפקה "מגן מילולי" לגורמים רדיקליים, שהכלילה אותם בקונסנזוס מרגע שנפרשה עליהם חסות המטריה המילולית, כמו בשם "המחנה הציוני" - לגוף המורכב מתומכים בזכות השיבה, מתומכי הסרבנים, מתומכי ביטול המדינה היהודית וההמנון, הסמלים הלאומיים וכדומה. לצד הכסות המילולית, נמתחה גם כסות מוסדית פוליטית, באשר מפלגת העבודה, מפלגתו של דוד בן-גוריון ושל ראשי המדינה הציוניים, בעלי החזון הלאומי, נתרוקנה מתוכנה האידיאולוגי, והפכה לכסות כמו-ציונית, לגוף שאין לו כל קשר עם הציונות כאידיאה. שני אלה - השפה כמגן מילולי מפני האמת, והמפלגה כמוסד עתיר זכויות בעבר - הפכו בחסות המילים והיוקרה המוסדית המיוחסת למפלגת העבודה את השמאל האנטי-ציוני הנוכחי לנוכח נעלם. עניין זה מאפשר לרדיקלים חופשיים לנוע בהוויה הישראלית באין מפריע, עם עמדות אנטי-ציוניות נסתרות, כשהם מציגים את עצמם כ"ציונות החדשה".



זכות השיבה: בין טאבו להשלמה זוחלת

שינוי מהותו של השמאל, הן פרסונלית והן רעיונית, ביטל לחלוטין בפני הבוחר הישראלי את האופציה של "שמאל ציוני". יש שרואים זאת ויש שמתעלמים מכך, אבל זו עובדה ברורה כשמש לכל מי שעיניו בראשו. דוגמה מרתקת ניתן למצוא ביחס של השמאל לסוגיית שיבת הפליטים הפלשתינית. בשני סעיפים עיקריים הנוגעים לפליטות, סטה השמאל הישראלי כליל מהעמדה הציונית המסורתית. הראשון, נושא השיבה - שהיה בעיקרו מוסכם כטאבו שאינו נתון למו"מ וכמצוי מחוץ לכל מחלוקת - הוכנס לפתע למרכז השיח הפוליטי, ובמידה רבה הוטמע בתוך הסכמים מדיניים לא מעטים.

השני, סוגיית הגדרת הפליט והשוואת מעמדו לשאר הפליטים באזור, ביניהם הפליטים היהודיים מארצות ערב. קבלת ההגדרה של ה"פליטות" הפלשתינית הפכה את הבעיה הדמוגרפית המסתתרת מאחוריה לבעיה קיומית. המומחית החשובה ביותר בתחום זה, ג'ואן פיטרס, הראתה בספרה "מאז ומקדם" כיצד על-ידי שינוי הגדרת הפליט הפלשתיני מכל מה שמקובל בעולם ביחס לפליטים אחרים, התנפח מספר הפליטים לממדים לא רציונליים. השקר הערבי שהיה למכשיר פוליטי בידי מדינות ערב מאז נוסדה ישראל ואף לפני כן, התקבל על המוסדות הבינלאומיים, כך שלראשונה הוגדר פליט לא כל מי שנאלץ לעזוב את מגורי הקבע שלו, כי אם כל מי שנכח באזור כשנתיים לפני קום המדינה.

בנוסף, זכות הפליטות, שהיא בדרך כלל אישית, הפכה לזכות הניתנת להעברה בירושה מאבות לבנים, ואם בכך לא היה די, הרי שרוב רובן של הסטטיסטיקות המוכרות והפחות מוכרות התבססו יותר על דמיון ופחות על שיטות מדעיות ברורות (פיטרס, "מאז ומקדם" ע' 30 ואילך; 378 ואילך). בנוסף, מראה פיטרס כי כנגד כל ערבי שהיגר מישראל, לפני או אחר הקמתה, היגר יהודי אחד לפחות ממדינה ערבית כלשהי. במובן זה ניתן לדבר כאן על "חילופי אוכלוסין" שאירעו מעת לעת בעולם בעקבות מלחמות וכדומה, מבלי שנזקקו להגדרת ה"פליטות". ובהקשר זה מעניין להוסיף, שהפליטים היהודיים "זכו" שפג תוקף פליטותם, מרגע שהוועדה לפליטים בארה"ב החליטה שאין עוד ליהודים שברחו ממדינות ערב זכויות פליטים. כך, זכות שהייתה ועודנה נצחית עבור הערבים, הפכה זמנית ופקעה עבור היהודים. אבל למה לנו סימטריה עכשיו, כשסוגיה זו, שהוגדרה כבקונסנזוס, הפכה נושא לדיון ואף הוטמעה, תחת מלל כוזב, בתוככי המעש הפוליטי של השמאל.



אוסלו וזכות השיבה

בהסכם אוסלו א, שנחתם בספטמבר 1993, והוגדר כ"הצהרת העקרונות בדבר הסדרי הביניים של ממשל עצמי עם אש"ף", קיבלה ממשלת ישראל שורה של מוסכמות שכל אחת מהן היוותה שבירה של טאבו ציוני ופגיעה אנושה בצרכי הקיום של מדינת ישראל ואזרחיה:

א. ההסדר שנחתם עם ארגון שמטרתו המוצהרת והחתומה, באמנה שלו, היא השמדה מוחלטת של מדינת היהודים, לא הניח, אפילו במובלע, את הצורך בשינוי האמנה.

ב. ההסכם, שהוצג כ"הסכם שלום", לא הכיל ולו סעיף אחד הקורא להפסקת האלימות ומצב הלוחמה, לבד מהצהרת הפתיחה שלו שאין לה שום משמעות אופרטיבית.

ג. כל סמכויות המדינה ביהודה ושומרון הועברו לארגון, שעל-פי הגדרתו העצמית, רואה בהשמדת ישראל תכלית עיקרית.

ד. בפעם הראשונה, בתולדות ההיגיון, החליטה מדינה לחמש צבא ערבי של טרוריסטים, שמנהיגם יאסר ערפאת הוכיח כבר את "אהדתו" הרבה למפעל הציוני, במסגרת "הסכם שלום". (סעיף 8).

ה. ושוב, בפעם הראשונה כבלה עצמה ישראל בקבלה עקרונית נכונות לדון על כל הנושאים, שעליהם הכריז רבין כלא נתונים למו"מ: שליטה בגבולות, ירושלים, פליטים, התקשרויות עם מדינות נוספות ועוד (סעיף 5, סימן 3). לעתים נדמה שיצחק רבין פשוט לא קרא את ההסכמים שעליהם חתם, משום שבסמוך לתאריך זה הוא פרסם בשורה של הצהרות ונאומים את דעתו, שירושלים המאוחדת היא מחוץ למו"מ. "או ירושלים או שלום" הוא אמר. בנוסף, הוא לא גילה שום נכונות לדון בנושא הפליטים, השליטה בגבולות, רשתות התקשורת והתחבורה החוצות מדינות, אזורי סחר חופשי, עם גישה פתוחה ללא מגבלות, הבנק האזורי המשותף שעתיד היה לאחד את כלכלת המזרח התיכון, כמו באירופה ועוד (נספח 3, סעיף 4, 5, 6; נספח 4 ב, בעיקר סימן 1). כולם לא זכו לכל התייחסות מצידו.

העקרונות הללו, לאמור: קבלת הדרישה למחוק את מדינת ישראל מהמפה וזכות השיבה, ניתנים ליישום בקלות. הרי לפי אוסלו א, מדובר בתהליך ביניים שנועד ליצור אינטגרציה כלכלית רחבה שעתידה הייתה להתרחב אל המזה"ת כולו. היינו אמורים לראות כבר את אזורי הסחר החופשי, את השגשוג, את הבנק המזרח תיכוני, בקיצור עולם ללא גבולות וללא מגבלות. משמעות הדבר לנושא העיקרי הוא, שאין מניעה כלל על-פי ההסכם הקיים, למי שהגדיר את עצמו כפליט או לכל אזרח מזרח תיכוני אחר, לרכוש נכס בישראל ולהשתקע בה, שכן ממילא נקבעו הסדרים אלה כדי להניח תשתית אינטגרטיבית ופתוחה. או במילותיו של שמעון פרס שהיה בסוד העניין: "אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות 'נוקשים' וחסומים. הכוונה לגבולות 'רכים' לכל הצדדים, כלומר 'רוך' סימטרי...גבול 'רך' פירושו גבול פתוח לתנועה..." (המזרח התיכון החדש, ע' 134). במזרח תיכון חדש, ללא גבולות ועם הסכמים כלכליים אינטגרטיביים הרואים בכל אזרחי המזה"ת כבעלי זכויות קניין שוות מעצם היותם מאוגדים בכלכלה המשולבת, אין שום משמעות להצהרות לוחמניות על כך שישראל לא תקבל לעולם את זכות השיבה, או לדרישה קטנונית לבקש מאש"ף לבטל את האמנה הקוראת להשמדת ישראל. גם אין משמעות ל"שד הדמוגרפי".

בהסכם אוסלו ב, מספטמבר 1995, שבה ישראל והסכימה לדון בכל מה שלא היה נתון למו"מ עד אז: ירושלים, ישובים ישראלים נוספים, אתרים צבאיים, פליטים פלשתינים, גבולות, יחסי חוץ וישראלים ועוד (פרק 3, סעיף XVII, 1א). מאז אותם הסכמים, אנו עדים לשחיקה מתמדת ולהעזה הולכת וגדלה בנוגע לסוגיית הפליטים.

במסמך ביילין איתן בסעיף ה הדן בסוגיית הפליטים, נקבע כי "תוכר זכותה של ישראל למנוע כניסה של פליטים פלשתינים לתחום שטחה...(ה1). יוקם ארגון בינ"ל שישראל תיטול בו חלק חשוב, שמטרתו לממן ולממש תוכניות לפיצוי ולשיקום הפליטים במקומותיהם...(ה3). ישראל והרש"פ, כל אחת בתחומה ישקמו את הפליטים על בסיס פירוק ססו"ת של האו"ם, ביטול מעמד הפליט והסדרת מגורים ותעסוקה בסיוע בינ"ל... (ה4). ישראל תמשיך במדיניותה בדבר איחוד משפחות על-פי הקריטריונים הנוכחיים...(ה5)".

סעיף ה בהסכם הזה, שנתקבל על-ידי חלקים בליכוד(!), מראה כמה מחשבה מושקעת בניסוחים. אין כאן קביעה שישראל לא תכניס פליטים לתחומה, אלא ש"תוכר זכותה" למנוע כניסת פליטים - ניסוח מפולפל שמותיר חופש פעולה לממשלות בעתיד לקבל כמה פליטים שיחפצו. הארגון הבינ"ל, ש"זכינו" להיות שותפים בו, יהיה ארגון שתכליתו לממן ולבצע תוכניות שיקום לפליטים הערביים בארץ ובעולם, היינו ארגון המטיל עלינו כמדינה אחריות לא רק לפליטים שייקלטו בארץ, כי אם גם לפליטים שייוותרו בארצותיהם הנוכחיות. מעניין שאין כלל בהסכמים ארגון מסוג זה לפליט היהודי. ובסופו של דבר, איחוד המשפחות, כשבאמתלה זו מוכנים גורמים פוליטיים מן השמאל להכניס מספר לא ידוע של פליטים ארצה, ושוב המילים המקודשות "איחוד משפחות" הן מלל המסתיר סעיף נוסף של קבלה דה פקטו של "זכות השיבה".

בתום עידן אוסלו לא היה צריך אפילו את הסעיפים הללו. די בעיקרון הגבולות הפתוחים וזכויות הקניין כדי לאפשר מימוש גדול למדי של "זכות השיבה". במסמך וואי משנת 1998 לא נזכרו עוד סעיפי הפליטים - כנראה אחת ההשפעות המבורכות של שלטון נתניהו שיצטרפו לעוד כמה החלטות טובות שלא יזקפו לזכותו.



מתווה קלינטון וזכות השיבה

בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ולאחר כשלון השיחות בקמפ דיוויד, היה ברור שביל קלינטון עלול לסיים את כהונתו ללא הישג בזירה המזרח תיכונית. אהוד ברק עצמו חש שמעמדו בישראל מעורער, ועל כן פעל אף הוא תחת לחץ פנימי וחיצוני, וכרגיל - התקפל. על-אף ההצהרות התמוהות של מנהיגי ישראל וארה"ב, קבע ההסכם חלוקה של ירושלים. לגבי זכות השיבה, נקבע בהסכם כי "לפליטים תהיה זכות שיבה למולדתם", ונקבע מנגנון משולב שכלל: שיבה, שיקום, יישוב מחדש ופיצוי (ב 1,2).

קלינטון קבע כי "שני הצדדים מכירים בזכות הפליטים לחזור לפלשתין ההיסטורית", שהשד יודע מהי, תוך שהוא מוסיף שלגבי ישראל מדובר בקליטה של כמות מסוימת של פליטים, מבלי לציין איזו. מתווה קלינטון, לצד הצעת הליגה הערבית, מכיל בתוכו את החלטה 194 של האו"ם, והוא מקובל על כל מפלגות השמאל בישראל. מתווה זה שנוסח על-ידי מי שנחשב בעיני השמאל כ"ידיד ישראל", מעלה הרהורים נוגים לגבי השאלה: אם זהו "ידיד", מעניין איך נראה אויב.



הצהרת העקרונות של עמי איילון וסרי נוסייבה

ביולי 2002 נחתם הסכם קצר להחריד, שנודע בכינויו "המפקד הלאומי", בין סרי נוסייבה לעמי איילון, ובו שורת עקרונות-בסיס להסכם שלום כולל. ההסכם שוב פתח פתח לחלוקת ירושלים ולסוגיית הפליטים, כשישראל נדרשת בו ליטול חלק בהקמת הקרן לפיצוי הפליטים. סעיף זה מטיל על ישראל, במובלע, את האחריות לבעיית הפליטים, וכן נכונות להסכים לקליטת פליטים למדינה הפלשתינית. מסעיף זה עולה בבירור, שיהיו למהלך זה השלכות על המצב הדמוגרפי בתוככי ישראל, בייחוד לאור מדיניות הגבולות הפתוחים שנותרה עמומה, והקשר היבשתי בין עזה ליהודה ושומרון, שיאפשר תנועה חופשית של ערבים בין שני האזורים, דרך ישראל הריבונית, או מה שנותר ממנה.

כצפוי, עמדתו של נוסייבה נותרה ללא תמיכה של ממש בצד הערבי, ומעמדו כמנהיג פלשתיני התערער מאז לא במעט.



"מפת דרכים" ובעיית הפליטים

ביוני 2002 הציג הנשיא בוש מתווה משלו לפתרון הסכסוך שהתקבל על-ידי ישראל והיו שותפות ליישומו מדינות הקוורטט: ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. בהסכם זה שבה ועלתה סוגיית הפליטים, לדיון בשלב הסופי ליישום ההסכם, לצד הגבולות, ירושלים וההתנחלויות. הכוונה הייתה להגיע ב-2005 לפתרון מלא של הסוגיות הללו ולעבור לפתרון הסכסוך עם שאר שכנותינו. ההסכם קיבל כבסיס את החלטות האו"ם 242, 338 ו-1397. בהחלטה 242 המעניינת מדובר על פתרון צודק לבעיית הפליטים, ללא הדגשת מעמדם של הפליטים הערביים, מתוך הנחה שגם זכויות הפליטים היהודים יעלו לדיון, אם כי דרישה זו לא עלתה מעולם על דעת השמאל בישראל. החלטה 338 קוראת לצדדים להגיע להפסקת אש ולהתחיל בביצוע החלטה 242, ובדומה לכך החלטה 1397, אלא שבהחלטה זו הכיר האו"ם רשמית בצורך בהקמת מדינה פלשתינית. אנקדוטה מעניינת לענייננו נוגעת לכך שישראל הגישה 14 הסתייגויות למפת הדרכים, וזו התקבלה ב-25.5.03 על-ידי הממשלה, עם ההסתייגויות שעיקרן: חיסול הטרור לפני כל התקדמות במו"מ. ב-2007 התכנסו מנהיגים רבים מן העולם הערבי, בחסות הנשיא בוש והצמד אהוד אולמרט וציפורה לבני, כדי להניע תהליך מדיני ליישום "מפת הדרכים", שלדברי בוש התקבלה בתאריך 30.4.03. בוש נקב תאריך קבלה מזויף, שאיפשר לציפורה ולאולמרט לרדת מה"עץ" שהציב להם אריאל שרון בדמות הצורך במיגור הטרור. מי צריך בעיות כאלו ברגעים היסטוריים נדירים.



"הסכם ז'נבה" וזכות השיבה

בכל ההסכמים הקודמים, ניתן לחוש שסוגיית הפליטים הכריחה את המנהיגים להלך בין הטיפות - לאפשר בפועל שיבה, אבל למנוע ככל שניתן תחושה של תמיכה מפורשת בשיבה כזו, שכן לכל ברור שמשמעות השיבה היא קץ החלום הציוני בן אלפיים שנות.

מסמך ז'נבה נתפס בעיני לא מעט אנשים כהסכם חתרני שנועד לחבל במאמציהם של בוש ושרון להגיע עם הערבים להסכמה על מתווה "מפת דרכים". את ההסכם מימנו בין היתר מדינות אירופה שהצביעות בהן הרקיעה שחקים אז ומעולם. אותן מדינות שהיו חברות במנגנוני יישום "מפת הדרכים", מימנו ועודדו חתירה של שמאל סהרורי בארץ להגיע להסכם אחר, כדי לסמן לערבים שכדאי להם להכשיל את "מפת הדרכים" ולהמתין עד לחילופי שלטון בארץ. שרון הצהיר אז בזעם, מעל כל במה אפשרית, ש"מפת הדרכים" היא האופציה היחידה ושאין כל הסכם אלטרנטיבי על הפרק. זה לא עזר לו.

ההבדלים בין שני ההסכמים בנושא הפליטים היו מרתקים. בהסכם ז'נבה מתגלה השקר כדרך חיים. בסעיף 7 מקבלים מנסחי ההסכם את החלטות האו"ם 242 ו-194 לצד יוזמת השלום הערבית כבסיס לפתרון בעיית הפליטים. החלטה 194 בסעיף 11 מקנה לפליטים זכות לשוב לישראל, בזו הלשון: "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי...על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת(repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים...". כל מילה נוספת מיותרת בהקשר זה, שכן את הפרשנות הישראלית לסעיף הזה אף מדינה אינה מקבלת, וחותמי מסמך ז'נבה הבינו זאת היטב.

"היוזמה הערבית" המוזכרת כאן מוכרת גם כ"יוזמה הסעודית", אינה אלא יוזמת הליגה הערבית, שטומנת בחובה, לצד נסיגה מעזה, מיהודה ושומרון, מירושלים ומהגולן, את החלטה 194 של האו"ם, כתנאי להתחלה במו"מ לנורמליזציה עם כל מדינות הליגה. היתרון ביוזמה זו, שהיא מציעה הסכם כלל מזרח-תיכוני. החיסרון, שיישום ההסכם פירושו חיסולה של ישראל. מאז נהגתה, נתקבלה היוזמה הזאת כבסיס ריאלי על-ידי כל מפלגות השמאל בישראל, כולל קבלה של החלטה 194 כבסיס לפתרון סוגיית הפליטים.

באשר לקליטת הפליטים בישראל או במקומות אחרים, הרי שכאן יוזמת ז'נבה מציעה מודל משולב, שמביא בחשבון את רצון הפליט. הוא יכול להגר לפלשתין, לאזורים בישראל שיועברו לפלשתין על-ידי חילופי שטחים, למדינות שלישיות, למדינת ישראל או להישאר בארץ מגוריו. האופציה השלישית תחייב את ישראל להציע פיצוי לפליטים ולשקמם במדינות הללו. באשר לקליטת הפליטים בישראל, לא נקבו מנסחי המסמך במספר, אבל הציגו תחשיב שיסתמך על ממוצע הפליטים שייקלט על-ידי מדינות שלישיות - ממוצע בעייתי ביותר, אבל כידוע השמאל מעולם לא נרתע מלסבך אותנו בהסכמים בעייתיים וחסרי אחריות. (לכל הנ"ל, ז'נבה סעיף 7, סימן 4). המעניין הוא שלצד כל אלה, נקבעו בהסכם זה מנגנוני פיצוי מופלגים, הכוללים פיצויי על רכוש, על עצם מעמד הפליטות, שנגזרה על הערבים בגלל מנהיגיהם לאורך שנים, אבל את האחריות לכך נוטלת כמובן-ישראל, ועוד. כמו-כן נכלל סעיף מעניין בהסכם, המדבר על קיזוז נכסי-ההתנחלויות שיועברו בשלמותם לפלשתין.

מעל כל אלו, ההחלטות והסעיפים הנוגעים לפליטים ייושמו בהתאם להנחיותיה של נציבות בינ"ל וועדות שונות ומגוונות, כולן מאוישות על-ידי "חובבי ציון" מאונרא או מהאיחוד האירופי ודומיהם.



יוזמות פרטיות של אנשי שמאל בנוגע לפליטים

כאמור, ברמת הדיון הציבורי, בקרב גורמי שמאל נתקבלו באופן מלא ומוחלט כל המתווים הכוללים את החלטה 194 שפירושה זכות השיבה לצד מנגנוני פיצוי, בין היתר על חשבון ישראל. מובן מאליו שעם קבלת הנרטיב הזה, הכיר השמאל הישראלי באחריותה של ישראל להיווצרות בעיית הפליטים הערביים, ושיחרר לחלוטין את העולם הערבי מאחריותו לבעיה זו. במאמר בהארץ, מאוקטובר 1995, קובע מועמד "המחנה הציוני" יוסי יונה, את הדברים הבאים:
"הזכרת שינוי מהפכני ביחס להגירה. מה זה יכלול?

- ובכן, מלבד אזרוח מהגרי העבודה, זה יכלול את ביטול חוק השבות; את ביטול ההסדר של התאזרחות אוטומטית למהגרים יהודים; ומתן פתרון ראוי לבעיית הפליטים הפלשתינים על בסיס אמנת ז'נווה.
"ביטול חוק השבות?

- כן. אני מציע להנהיג מדיניות הגירה צודקת, שתעניק ביטוי הן לאינטרסים של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית והן לאלה של מהגרי עבודה פוטנציאליים.

"איך יישמר רוב יהודי? הרי אתה קורא לפתרון בעיית הפליטים על-פי נוסחת ז'נווה.

- נוסחה זו מציעה חמישה פתרונות משלימים: בנוסף לתשלום פיצויים על היותם פליטים ועל אובדן רכוש, הנוסחה קובעת כי הרוב הגדול של הפליטים הפלשתינים ייושב במדינת פלשתין; חלק יקבל אזרחות במדינות ערב שבהן הוא חי כיום; חלק ייקלט במדינות מערביות; חלק ייקלט באזורים שישראל תעביר לפלשתין במסגרת חילופי שטחים; וחלק... - ייושב בישראל גופה".

תנו דעתכם לקומבינציה "הציונית" של יוסי יונה: ביטול חוק השבות, היינו הינתקות מיהודי העולם ומהקשר שלהם לישראל. אזרוח מה שהוא מכנה "מהגרי עבודה" (היום בשמאל כבר נזהרים מלהשתמש במונח זה, לתשומת ליבכם תושבי דרום תל אביב), ופתרון בעיית-הפליטים על-פי מתווה ז'נבה, הכולל הטמעה ויישום של החלטה 194, שפירושה: זכות השיבה.

לגבי ביטול "חוק השבות", התייחסתי לעניין זה במאמר קודם בהרחבה, והבאתי בו את דעתו המלומדת של דוד גרוסמן "המתון". משמעות הדברים היא ברורה: מדובר במהלך שנועד לשנות את הגדרת המדינה, באופן שיגשים את חזון היעלמות המדינה היהודית מעל פני האדמה "בדרכי שלום". בראיון ליומן הבוקר של רשת ב, מיום 25.11.02, קבע ביילין נחרצות כי סוגיית חזרת-הפליטים מהווה עבורו קו אדום. אולם באותה נשימה הוא דיבר על הסכמה ל"חזרה מבוקרת" של פליטים, שיתקזזו עם חלוקת ירושלים והעברת האוכלוסייה הערבית בה לרש"פ. אולם לפי רביב דרוקר (בספרו "חרקירי" ע' 398 - 399), הסכים ביילין שישראל: "תקלוט 40 אלף פליטים בחמש שנים במסגרת תהליך הדרגתי של 15 שנים. חוץ מזה ישראל תמשיך במתן אזרחות לפליטים פלשתינים במסגרת איחוד משפחות ומקרים הומניטריים...ביילין עשה ויתורים גדולים לשעת' והוא לא יידע בכך אף אחד מחברי המשלחת הישראלית לטאבה. למעשה עד היום מספר האנשים שיודעים את תוכן ההצעה של ביילין ניתן לספירה על אצבעות יד אחת".

ביטול חוק השבות, אזרוח הפליטים מסודן ומאריתריאה וקבלת זכות השיבה לפליטי ערב נוכחים בהגות הפוליטית של השמאל בצורות רבות ומגוונות. ביילין קובע שעניין הפליטים הוא קו אדום מבחינתו, אבל באותה נשימה הכריז כי תהיה קליטת פליטים. יש אנשי שמאל הגלויים יותר בנוגע לסוגיה דנן: "הצעד המשמעותי ביותר לקראת נרמול ודמוקרטיזציה של המדינה, והענקת זכויות שוויוניות לכל, יתבטא בשינוי חוקי ההגירה. אי-אפשר להפריז בחשיבות העניין: אי-שוויון פוליטי חברתי בסיסי טמון בחוק השבות..." (ברוך קימרלינג "קץ שילטון האחוסל"ים", ע' 100). ביטול חוק השבות מצד אחד, ומצד שני מתן אפשרות ל"הגירה - כחלק מהסכם כולל בינינו לבין הרשות הפלשתינית...של פליטי 1948. בתקופת המעבר יש להעניק למהגרים הערביים-הפלשתינים אותן זכויות הניתנות למהגרים שהגיעו לארץ והתאזרחו לפי חוק השבות". (שם ע' 102).

מכלל הדברים עולה גם תמונה עגומה באשר למשמעות המילה "דמוקרטיה", בייחוד כשביטויה העליון טמון בביטול חוק השבות וקליטת פליטים ערביים או אזרוח מהגרי עבודה מאפריקה. ולמי שעדיין לא הבין, מסביר קימרלינג כי: "לצורך מימוש שיבה זו מן הפזורות, על ישראל להושיט סיוע כולל למדינה הפלשתינית, כחלק מהכרתה באחריות ישירה ועקיפה לעקירה, ולהעניק פיצויים אישיים על הרכוש שנוכס בזמנו על-ידי ישראל...". (שם ע' 93).

על כך כתבה פרופ' רות גביזון: "...עם הזמן התברר לי, כי הערעור על ההצדקה העקרונית לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינו נחלתן של קבוצות שוליים בלבד...תופעה מדאיגה יותר היא הנטייה המתגלה היום בקרב חלק מהציבור היהודי להשלים עם ההשקפות האלה, או לפחות להתייחס אליהן בחיוב...". ("המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה", תכלת 16).

כל קורא, ששרד את ריבוי המלל במאמר זה, שעליו ניתן היה להוסיף עוד ריבוי מופלג של מקורות בנושא, אינו יכול שלא לראות את התזוזה האדירה של הקרחון השמאלני, הרחק אל חיק הקונסנזוס הערבי, והינתקותו כליל משורשיו הציוניים. על אנשי שמאל היה לאמץ את מחקרה של ג'ואן פיטרס ולהטמיע אותו בתוכניות הלימודים. אבל תחת זאת מחקר זה, שנחשב על-ידי רבין כמתת אמת א-פוליטית, הפך לנושא פוליטי ובלתי מתקבל על הדעת על-ידי השמאל וראשיו בהווה. פיטרס יצאה לחפש צידוק לצד הפלשתיני, כפעילת זכויות אדם, ונתקלה באמת ששיחררה אותה והביאה להתפכחותה. השמאל יצא לדרכו הפוסט-ציונית על-ידי ויתור טוטאלי על האמת ועל המוסר כאחד, ונתקל בנרטיב הערבי שאומץ על ידו במלואו, הן בנוגע לאחריות שהוא מטיל רק על ישראל באשר לפליטים, והן בנוגע לאימוץ החלטה 194 הקוראת ליישום בפועל של זכות השיבה ולאזרוח מהגרי העבודה מאפריקה.

ב-6.1.15 הלכה לעולמה האישה האמיצה הזאת, ויורש בשמאל הישראלי אין לה. יהא מאמר זה נר לזכרה.

תאריך:  06/03/2015   |   עודכן:  06/03/2015
אלון דהן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
"ספינת השיבה" של השמאל
תגובות  [ 13 ] מוצגות   [ 13 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
את הבחירות
6/03/15 19:57
2
ד"ר רון בריימן
7/03/15 08:38
3
מגיב ותיק
7/03/15 10:47
4
אהרון שחר
7/03/15 11:41
 
מגיב ותיק
7/03/15 14:18
 
אהרון שחר
7/03/15 18:40
5
יעקב עמר
7/03/15 15:00
6
באום
7/03/15 16:11
 
לחץ אובמה!!!
7/03/15 16:57
 
באום
7/03/15 20:09
7
מעורבת
7/03/15 17:04
8
סניל
7/03/15 23:19
9
ג'נג'ן
9/03/15 23:45
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  ישראלי-פלשתיני
מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו נמסר (יום ו', 6.3.15) כי בשום שלב ראש הממשלה לא הסכים לנסיגה לקווי 67׳, לחלוקת ירושלים ולהכרה בזכות השיבה.
06/03/2015  |  עופר וולפסון  |   חדשות
אלוף פיקוד מרכז, ניצן אלון, הורה להפסיק את השימוש בכלבים בצה"ל לצורך מעצרים עד ללימוד חוזר של ההנחיות, בעקבות האירוע שתיעד ארגון השמאל "בצלם" בו הפעילו חיילים כלב תקיפה כדי לעצור נער פלשתיני סמוך ליישוב כרמי צור שבגוש-עציון.
05/03/2015  |  מחלקה ראשונה  |   חדשות
מחקר עמדות של מכון "הגל החדש" שנערך עבור ארגון "ישראל יוזמת" בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית במדינה קובע, כי 72% מהמשתתפים תומכים בהסדר אזורי לסיום הסכסוך, שיוביל להיפרדות מהפלשתינים ולהסדר שתי המדינות.
05/03/2015  |  עופר וולפסון  |   חדשות
יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, אמר (יום ד', 4.3.15) חזר על סירובו להכיר בישראל כמדינה יהודית ואמר שהפלשתינים יהיו מוכנים לחזור לשולחן המשא-ומתן עם ישראל.
04/03/2015  |  עופר וולפסון  |   חדשות
יושב איכר לסעוד עם בנו הקטן,
04/03/2015  |  שוש אידסיס  |   מאמרים
רשימות נוספות   /   ישראלי-פלשתיני  /  מי ומי    / 
הוכפל מספר הפלשתינים שעובדים בכלכלה הישראלית  /  עופר וולפסון
איטליה הכירה במדינה פלשתינית  /  איציק וולף
שב"כ וצה"ל עצרו 2 חוליות שביצעו פיגועי ירי  /  עופר וולפסון
תנו לזועבי לדבר  /  יהודה דרורי
לא להאמין  /  איתמר לוין
הסיבה האמיתית לביקור עבאס בסעודיה  /  יוני בן-מנחם
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il