הנביאה בהגדה של פסח
הפרשנות המדרשית דומה כמין כיכר בה בונות האסוציאציות ששבו בדרכים היוצאות ממנה והבאות אליה אנדרטאות ממה שאספו במשוט שלהן במרחקים. משל לדבר, אסוציאציה אחת שקראה בתהלים (פרק ס"ח, פסוק ד') את התיבות "אֱלֹהִים הוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים
בַּכּוֹשָׁרוֹת..." ולא הבינה במה מדובר. לא הרחיקה אלא כדי שני פסוקים מן החידה שלפניה ומצאה כתוב "אֱֽלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִֽישִׁימוֹן סֶֽלָה, אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף-שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵֽל" (שם, ח'-ט'), ואמרה לליבה, אין זה כי אם ביציאת מצרים דיבר הכתוב, בה הלך אלוהים לפני עמו במדבר, בישימון, בעמוד ענן להנחותם הדרך ובעמוד אש להאיר להם, עד שהוליכם להר סיני, והיה כמו טולטלה הארץ על הריה וגבעותיה בשעה שניתנה תורה בסערת רקיעים, והברק חרט 'חירות' בלוחות, ועשרת הדברים רעמו ועודם רועמים בעולם מאז, ועל כן, אמרה האסוציאציה, פתרון החידה הוא כי אלוהים מחזיר את עמו ישראל לארץ כנען המובטחת, ל"אשר אראך", לארץ שהיא בית מאז, ומוציא אותם, "אֲסִירִים", חבושים, ממצרים, בַּכּוֹשָׁרוֹת המסתוריות.
מה הן? אין להן אחות במקרא. שלשלאות, כמו קושרות? כישרון? בשעת כושר? השערות פורחות. הלכה לה האסוציאציה אל מדרש רבה (במדבר פרשה ג') ומצאה שכתוב שם בזכות מי הוציא האלוהים את עמו ממצרים "בַּכּוֹשָׁרוֹת". "רבותינו אומרים בזכות הנשים האימהות הכשרות, ב'כישרון' אין כתיב כאן, אלא
בַּכּוֹשָׁרוֹת, ביפות וכשרות".
שמחה האסוציאציה בהשערה הנאה, אבל בטרם תשוב אל הכיכר לבנות בה אנדרטה לנשים הכשרות והיפות שבזכותן נגאלו ישראל, בחנה עצמה שוב במרחקים. ואכן מצאה כתוב (סוטה י"א, א'), "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" ולא זו אף זו, הינה מצאה כתוב ברש"י "שהן היו עיקר הנס"! שמא אמר רש"י כן, אמרה האסוציאציה לליבה, מפני שנתלה בצדקותה של יוכבד שהרתה את משה ללוי, והצילה את בנה מגזירת "כל הבן הילוד", והצפינה אותו שלושה ירחים, והיניקה אותו, ובזכותה קם פודה ומציל לישראל, וזה עיקר הנס? ואולי פרש רש"י כן מפני שניתלה בצדקותיהן של המיילדות שיפרה ופועה שהימרו את פי פרעה במסירות נפש שהייתה לאות והחיו את הילדים, וישראל פרו וגדלו במאוד מאוד, וגם זה עיקר הנס? ואולי, אמרה האסוציאציה, תלה רש"י דבריו בפסוק ד' במיכה ו', "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרון וּמִרְיָֽם" כפי שאכן פירש על אתר בציטוט תרגום יונתן, "משה לאלפא (ללמד) מסורת דינין, ואהרן לכפרא על עמא (לכפר על עמו) ומרים לאוראה לנשיא (להורות לנשים בישראל)".
טריאומוויראט הגאולה לבית יוכבד ולוי, אין בו ראשון ואין בו אחרון, אלא שוויון מלא במעלות וחלוקה סגולית למטלות, ואלמלא משה מלמד תורה משמיים - מי בעבדים העברים יאמין בה' אלוהים עד כדי התמרדות במלך אדיר כוח כפרעה, ואלמלא אהרון מכפר על עוון העבדות - מי בשבויי הפרך ובאסירי הדיכוי יאזור כוח לאמץ את החרות, ואלמלא מרים הנביאה העושה בקרב הנשים מה שעשו משה ואהרון אחיה בקרב האנשים - מי בנשי ישראל הייתה מניחה לבעלים ולבניהם לקום מחצרות הייסורים הידועים ללכת אל הבלי הזיות החופש הלא נודע.
אז נזכרה האסוציאציה, שדבר נזכר מזכיר בה דבר, כי אמרו במדרש תנחומא (במדבר סימן ב') כי הנביא הזכיר את משה ואת אהרון ואת מרים השלוחים השלושה, מאחר "שבזכותן היו ישראל מתנהגין", כלומר שורדים את פגעי המדבר, רעב, שמש קופחת, צמא, "המן בזכות משה, ... ענני
כבוד בזכות אהרן, ... והבאר בזכות מרים... והיאך הייתה הבאר עשויה? כמין סלע הייתה מתגלגלת ובאה עימהן במסעות. כיון שהיו הדגלים חונים, והמישכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ו"אז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר" (במדבר, כ"א, י"ז), אומרים עֲלִי בְאֵר - והבאר עולה".
גם זה עיקר הנס, ולא עוד אלא שאם בנס יציאת מצרים יש ניסים הרבה, והם, כל אחד בהם, עיקרו של הנס - באר שמפכה מים כל ימי חייה של מרים, והולכת עימה בישימון, וחונה עימה בנווי מדבר, וכל העם וצאנו ובקרו רווים ממנה 40 שנה, ורק כשמתה מרים בקדש שבקו מימיה אף היא ונתעלמה בלב ליבה של הארץ - בוודאי ועל אחת כמה וכמה ראויה לתואר עיקר עיקרי הניסים...
שבה האסוציאציה לכיכר ממנה יצאה אחרי שקראה בספר תהלים "מוֹצִיא אֲסִירִים
בַּכּוֹשָׁרוֹת", ובנתה למרים ולכל הנשים הצדקניות אנדרטאה קסומה, וכל האנשים והנשים והטף שהיו עוברים במקום היו רואים אותה והיו משבחים בליבם את "הנשים היפות והכשרות" שהשליכו נפשן מנגד בימי השעבוד להציל את הבנים, ולהרביץ תורה לבנות, ולהשקות את כלל ישראל בבארה של הנביאה, שאילולא הן - עד הנה עוד היינו כולנו עבדים לפרעה במצרים.
באו חכמי ישראל וראו אף הם ואמרו, אם אסוציאציה עושה אנדרטאות נעשה אנחנו פסיפס באבני המוזאיקה המטפוריים עשירי הגוונים שאנחנו מצרפים אלה לאלה כדי לעצב זכרון, באבני המנהג שנעשה כדין, ובאבני הדין שנהיה כהלכה. נמנו וגמרו ליטול הגדה של פסח - שקבעוה לדורות כבר בימי המשנה שסידר רבי יהודה, ואומרים אותה כל בית ישראל בארבע קצוות הארץ בלילה אחד כולם יחדיו, ויוצרים כך בכל דור ודור את יציאת מצרים מחדש כאילו אין יציאת מצרים אחת אלא כל שנה ושנה יוצאים כל בית
ישראל שוב ושוב ממצרים - ולקבוע בה ציון צנוע לכבוד מרים ולכבוד הנשים הצדקניות שבזכותן היינו לבני חורין.
הגדה זאת כל כמה שהיא נחה על יסודותיה מקדם, היא אוספת אל תוכה עוד ועוד אותיות, ואותות, וסימנים, ורמזים, ופסוקים מפורשים ועיטורי אגדות, ופיוטים ומזמורים, ומרשמי מאכלים המוטעמים בשמות המתחפשים לתבליני מהות, כגון 'חסה' שחס אלוהינו על אבותינו ועלינו, ו'סלק' שיסתלקו אויבינו, ו'כרתי' שייכרתו שונאינו, ו'גזר' - "מיירען" בלעז, שנשמע כמו להרבות ובלשון תפילה שלנו שתרבנה זכויותינו - וכהנה עוד ועוד. והינה הוסיפו גם קערה ובקערה שני תבשילים, (משנה פסחים, י', ג') אחד צלי, זכר לקורבן פסח, ואחד מבושל, זכר לקורבן חגיגה.
מנהג, אבל בזקו עליו טעמים שזוכרים את דברי הימים יותר משהם זוכרים את הקרבת הקרבנות. "זרוע - זכר לזרוע הנטויה שהקב"ה הראה במצרים" אמר בעל טור אורח חיים בסימן תע"ג, "ביצה - זכר לאבלות על בית המקדש שחרב, ואין באפשרותנו להקריב קרבנות" כתב 'הכל בו' בסמן נ'.
מה לביצה ולאבלות? סמל. היא עגולה כגולל שסותם את הקבר, כמחזור החיים שתחילתם לידה וסופם, אין מנוס, הסתלקות לעולם הבא, ומאין שאדם בא - לשם הוא עתיד לשוב. אוכלים אותה על כן בסעודת הבראה אחר הלווית המת. חכמים אינם בונים סמל בהצבת דגם דמוי מזבח לזכור את המקדש, אלא מניחים סמל ובלבד שאינו דגם כדי
לזכור את המקדש דרך היגון על שאיננו, לשמר את זכר קדושתו באבל על חורבנו, ולא עוד אלא שהם מוסיפים עוד אבן מוזאיקה קטנה להזכיר לנו כי ליל הסדר הוא לעולם הלילה בשבוע בו חל תשעה באב, ועוד אבן קטנה שכתוב בה כי המסובים נוהגים לאכול ביצה טבולה במי מלח לפני הסעודה כדי שישאלו מדוע ויטמיעו את הסבר ההקשר.
ואולם בכך לא תמה מלאכת הפסיפס. לא הכל שלמים עם אבני המוזאיקה הנותנים טעם של אבלות לביצה. אבל החולקים אינם מחסירים אבנים אלה, אלא מוסיפים משלהם. זה דרכם של חכמים. בתמונה שהם מציירים משמשים אורות וצללים יחדיו, הם מאירים הכרעות הרוב ומשיירים צללים של המיעוט, ואלה ואלה דברי אלוהים חיים. "שני תבשילים" - לאו-דווקא. "יש שנוהגים להניח בקערה שלושה מיני תבשילין: דג, בשר וביצה" (סימן נ"ט בספר 'מעשה רוקח', לרבי אלעזר רוקח, 1685-, 1741).
על המנהג הזה נבזקו גם באשכנז גם בבבל (תשובות רב שרירא גאון מפומבדיתא) טעמים שונים לחלוטין. "הטעם: כנגד משה, אהרן ומרים, כמו שנאמר (מיכה ו', ד'), "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרן וּמִרְיָֽם, ושלושת התבשילין: דג, בשר וביצה הם כנגד שלושה מיני מאכלים שעתידים ישראל לאכול לעתיד לבוא,דג כנגד לוויתן, בשר כנגד שור הבר, וביצה כנגד זִיז שָׂדַי" (מעשה רוקח סימן נט). (מן הפסוק "יָדַעְתִּי כָּל-עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִֽי" (תהלים נ' י"א) למדו שהתיבה 'זִיז' שפירושה נעלם מכוונת גם לעוף טהור, "ובשעה שהוא פורח מכסה גלגל חמה" (בראשית רבא, י"ט) והינה מרים שהרוותה לעם מבארה במדבר הצחיח, סוככה בכנפיה מפני זעם החמה המתאכזרת ולעתיד לבא, בסעודה לכבוד משיח צדקנו, יאכלו לשמה גם ביצה מתוכה נולדים העופות וה'זִיז' בתוכם)
זוכה אפוא מרים שהנביא מיכה מונה אותה כאחת משלושת השליחים, שיזכרו אותה בליל הסדר בקריאת ההגדה כנביאה הממתינה כביכול עם משה ואהרון אחיה לעתיד לבוא, כשתבוא גאולה שלימה על כל העולם כולו ומי שבזכותו נגאלו ישראל ממצרים - בזכותו יגאל כל האדם מן הקטטות וההתכתתויות והמלחמות והגזירות של כל עוני וכל מחלה לעתיד לבוא. ועכשיו שלמה האנדרטא ושלם הפסיפס אבל גם אם תם, אי"ה לא נשלם....
ערב פסח התשע"ה, 2015
