"תאונת עבודה"

כמו דייג בסירת משוטים קטנה שמרגיש את תנודות הגלים המקדימות את הסערה, כך יכולתי להרגיש את זה בא. ראיתי אותם מגיעים. חלקם זוגות צעירים שבאו עם ילדים קטנים, חלקם מוגבלי תנועה או מבוגרים מאוד מלווים ע"י נציג הדור הצעיר ששוחח עמנו בעברית שוטפת. שמשתי כחבר ועדת קלפי בפתח תקוה, באזור המאוכלס ע"י עולים מחבר העמים. ואכן רובם המכריע של המצביעים דיבר רוסית. אצל חלק מהם הציצו ללא בושה עלונים של הליכוד מכיס הז'קט או המכנסיים. כולם שלשלו את המעטפה לתיבה בתנועות נחושות ובוטחות. לעיתים זיהיתי מבט כמעט מתריס בעיניהם. כאילו באו לדפוק על השולחן ולומר לא באתם לשאול מה דעתנו, אולי בכלל שכחתם מקיומנו. אבל יש לנו דעה ברורה מאוד על מה שטוב למדינת ישראל, והנה אנחנו כאן בשביל להביע אותה.

מפעם לפעם נכנסתי כמקובל אל מאחורי הפרגוד בשביל לבדוק את הימצאותם ותקינותם של פתקי ההצבעה. בשלב מסוים אי-אפשר היה שלא לראות בבירור את המפלס היורד במהירות של פתקי מחל (וגם ליברמן). ולפתע הבנתי שממש ברגע זה נופלים בסביבתי ריקושטים מפיצוץ שמקורו בתאונת עבודה. תאונת עבודה של השבט הלבן.

בסוף שנות השמונים של המאה העשרים נפתחו שערי ברה"מ והחלו להגיע גלי עליה בזה אחר זה. היות שעל-פי חוק השבות מספיק סבא (או סבתא) יהודי אחד לקבלת מלוא הזכויות, חלק משמעותי מהעולים לא היה יהודי לפי ההלכה. על-פי נתוני משרד הפנים כ-30% מהעולים בשנות התשעים לא היו יהודים לפי ההלכה, ושיעורם גדל אט אט עד שבשנת 2002 הגיע ל-59%.

החרדים והדתיים מחו אך את מקבלי ההחלטות הדבר לא עניין. לילי גלילי ורומן ברונפמן היטיבו לתאר בספרם את מאוויי הלב הכמוסים של השבט הלבן: "מעמד הביניים האשכנזי והאליטה שלו המתינו בקוצר רוח לתגבורת אנושית של מהגרים לבנים משכילים שיצילו את המדינה ממה שנראה להם כתהליך של לבנטיניזציה" (המיליון ששינה את המזה"ת. הוצאת מטר). במילים אחרות, גרבוז וחבריו היו מאושרים לקבל תגבורת דמוגרפית בדמותו של ציבור נאור ומשכיל אשר איננו נמנה על מנשקי המזוזות הנבערים.

ואכן על פניו היה נראה שציבור העולים מצדיק את התקוות שתלו בו. רוב צרכני המזון הלא כשר הינם יוצאי ברה"מ. הם מצדדים בנישואין אזרחיים ורוצים תחבורה ציבורית בשבת. אבל בהתייחס להשתייכותם הפוליטית משהו השתבש מאוד. בניגוד מוחלט למצופה הם הפכו לחלק מהמחנה הימני-מסורתי. בימים האחרונים עסקו רבות בהצבעת תושבי הפריפריה, אך לדעתי דיונים אלו החמיצו חלק חשוב ומעניין של הסיפור. סיפורה של העלייה הרוסית.

ניתן לראות שבערים בהן ישנו ציבור עולים משמעותי ניצח הליכוד בגדול. פתח תקוה: 28% ליכוד, 17% המחנה הציוני. אשקלון: 40% ליכוד, 15% ליברמן, 10% המחנה הציוני. כרמיאל: 27% ליכוד, 18% ליברמן, 17% המחנה הציוני. אשדוד: 31% הליכוד, 13% ליברמן, 9% המחנה הציוני. התוצאות מובהקות והעקרון ברור.

מה קרה כאן? איך ומדוע השתבשו כל כך ציפיותיו של השבט הלבן? אינני סוציולוג, אך ברצוני להציע שני הסברים:

• החיים בברה"מ הקומוניסטית חינכו את העולים להתייחס בחשדנות לתקשורת. הם התרגלו להבין שככול שהמקהלה התקשורתית שרה בקול רם ואחיד יותר כך גדל הסיכוי שמנסים לשקר להם. בתקופה האחרונה הם חוו דה-ז'וו אבל במהופך. בעבר הרחוק שלהם החיים היו קשים אבל בערוצי התקשורת סיפרו להם שהכל נהדר. בישראל לעומת זאת הם חשים שחייהם טובים ומצבם שפיר, אבל ערוצי התקשורת מספרים להם שהמצב נורא והכל קורס. הם לא קונים את זה. הם הריחו קונספירציה והגיבו בעוצמה.

• בתרבות המערבית תפיסה מושגית ברורה של אמת ושקר, טוב ורע נתפסת כרדידות מוסרית. כולנו זוכרים את הבוז שרחשו האליטות האירופיות לרונלד רייגן וג'ורג' בוש (הבן). הם נתפסו כקאובויס מהירי שליפה שעקב שטחיותם רואים את העולם בשחור לבן. לעומתם חברי האליטה האירופאית הנאורה מבחינים במורכבות העולם שסביבם. אבל מרוב תחכום ומורכבות, מובילי התרבות המערבית הסתבכו לגמרי ובלבלו את עצמם לדעת. אין טוב ורע וגם אין אמת ושקר. הכול בעיני המתבונן. אפילו חקר ההיסטוריה הפך למלחמת "נראטיבים". בעולם שכזה עליונות מוסרית מתבטאת בהבנת רחשי הלב של טרוריסטים וקשירת ידי הנלחמים בהם באמצעות סבך הגבלות צדקניות. זו מחלה מוסרית קשה, לעיתים אף חשוכת מרפא. ולאושרנו ציבור העולים איננו חולה בה. עולם המושגים המוסרי שלו בריא וברור, והוא יודע מי הטוב ומי הרע בסכסוך הישראלי-פלשתיני. כשהוא שומע את דוברי השמאל תוקפים שוב ושוב את צה"ל עקב פגיעה ב"חפים מפשע" הוא מתקומם. וכשהוא רואה אותם על כל במה מאשימים תמיד אבל תמיד את ממשלת ישראל בכך שאין שלום, הוא פשוט מבין שמקומו לא במחנה הזה.