בנימין נתניהו ימשיך לכהן כראש
ממשלה בעיקר משום שראש מפלגת העבודה
יצחק הרצוג נכשל בניסוח חזון פוליטי ברור ובגיבוש בריתות פוליטיות לקידומו. הרצוג היה ככל הנראה חוזר אל האופוזיציה גם אם
המחנה הציוני היה בכמה מנדטים גדול מהליכוד.
בדמוקרטיה הישראלית המנצח הוא זה שהנשיא מתרשם לאחר שיחות עם ראשי המפלגות כי יש לו את הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה. לא זה שמפלגתו גדולה יותר. ומשום שבכל הקשור להרכבת קואליציות יש כיום יתרון לימין על השמאל, כל זמן שהשמאל לא יצור בריתות עומק מהותיות חדשות הוא לא יוכל לחזור להובלת המדינה.
האסטרטגיה של גיוס קולות מ"הימין הרך" נכשלה כי היא לא מתאימה לישראל בשנת 2015. היא התבססה על ההנחה שהיות שמצביעי המרכז יעדיפו את הגישה הניצית של נתניהו, הדרך היחידה אל השלטון תהיה להתמקד בנושאים הכלכליים-חברתיים, ובפרט ביוקר המחיה המאמיר ובפערים ההולכים וגדלים בחברה. והיא נשענה על העצמת התדמית הפטריוטית על-ידי מיתוג ציוני מובהק – ומכאן "המחנה הציוני" - והחיבור עם
ציפי לבני אשר התחילה את המסע הפוליטי שלה בימין.
שני חסרונות לאסטרטגיה הזו היו שני חסרונות דרמטיים. ראשית, היא לא נתנה מענה מספק לאתגרים הביטחוניים שבפניהם עומדת ישראל. המחנה הציוני דווקא יכול היה להציג שילוב חדשני של כלים ביטחוניים ומדיניים להתמודדות עם אתגרים אלו. אך הרצוג בחר לא להתמקד בכך ולהצניע אותם. רק מאוחר מאוד בקמפיין פורסמה "תוכנית מדינית-ביטחונית" קצרצרה וחלולה. גם תומכים נלהבים של האג'נדה הכלכלית-חברתית שהציב הרצוג, לא יכלו לעבור אל המחנה הציוני כל זמן שפקפקו ביכולתו לתת מענה רציני לאיומים הביטחוניים האמיתיים שבפניהם עומדת מדינת ישראל.
שנית, המחנה הציוני לא הצליח – אפילו לא ניסה – להציג חזון להתמודדות עם סוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הרצוג התמקד בישראליות ובציונות אך למצביעים רבים בישראל של 2015 היהדות היא העיקר. שוב, רבים התומכים באג'נדה הכלכלית-חברתית לא סמכו על המחנה הציוני לגבי חינוך ילדיהם כיהודיים ולגבי האתגר של הבטחת ההמשכיות היהודית בישראל.
בריתות של מהות
אך למרות מחדלים אלו, הרצוג יכול היה להיות ראש הממשלה לו היה מגבש בריתות עומק – בריתות של מהות – בייחוד עם המפלגות הנמצאות בתווך שבין המחנה הציוני לליכוד. הנה כמה דוגמאות.
החרדים תחילה. להרצוג קשרים אישיים מצוינים כמעט עם כל חברי הכנסת, בוודאי עם החרדים. אך קשרים אישיים לבדם לא יכולים לגשר על הפערים בין המפלגות החרדיות ליש עתיד ומרצ, אשר תמיכתן חיונית להרצוג כדי להקים קואליציה. כדי שיוכלו לחבור אליו היה עליו עוד כראש האופוזיציה לעבוד מול ההנהגה החרדית על חוזה חברתי חדש ביחס לסוגיית הזהות היהודית בישראל. לבדוק למשל את ההיתכנות של הסדר שבו החרדים מקבלים יותר אוטונומיה לנהל את עצמם על-פי דרכם ובתמורה מרפים מאחיזתם על האופן שבו כלל הציבור היהודי בישראל מגשים את יהדותו. הוא היה יכול גם להתבטא במהלך השנה האחרונה כולה בזכות סנקציות כלכליות במקום פליליות לחרדים שלא יתגייסו. והוא יכול היה לגבש חזון של שלום ישראלי-ערבי שבו יהיו בישראל יותר ישיבות ויותר לימוד תורה, לא פחות.
כך גם לגבי הערבים. אם הרצוג היה רוצה שלפחות חלק מהמפלגות הערביות ימליצו עליו לראשות הממשלה, הוא יכול היה למשל להבטיח להקים חמש או עשר ערים חדשות לערבים. מאז קום המדינה קמו ערים ועיירות רבות ליהודים אך רק עיר אחת לערבים (רהט, לבדואים, בכפייה מבחינתם). הרצוג יכול היה גם להציע שתוקם אוניברסיטה דו-לשונית, עברית-ערבית, כדי שאזרחי ישראל יוכלו ללמוד ברמה אקדמית גם בערבית. והרצוג יכול היה גם להבטיח שיפעל למען ייצוג סמלי כלשהו לאזרחי המדינה הערביים. איך אחרת הם יוכלו להזדהות עם המדינה ולהיות נאמנים לה? הרצוג יכול היה למשל להציע שהחל משנת 2015 אחד משטרות השקל החדש ינציח אזרח ערבי, נניח הסופר אמיל חביבי. שאר השטרות – רוב השטרות - ינציחו אזרחים יהודיים.
הרצוג היה צריך גם להתייחס בצורה יסודית לאזורי הפריפריה ועיירות הפיתוח. למשל על-ידי הבטחת חלוקה מחודשת של אזורי גביית המיסים ברחבי הארץ. עיירות הפיתוח ממשיכות לספק עובדים למפעלים אשר נמצאים בשטחי מועצות אזוריות שכנות. כל הארנונה של המפעלים, אחד ממקורות ההכנסה העיקריים לרשות המקומית, מגיעה למועצות אזוריות דלילות אוכלוסייה במקום לעיירות הפיתוח מהן מגיעים העובדים. מתוך מודעות עמוקה לכך שבפריפריה גרים בעיקר מזרחיים ועולים חדשים ממדינות אחרות, הרצוג היה צריך להצהיר שבכוונתו לתקן בדרך זו ובדרכים אחרות את החלוקה הלא הוגנת של משאבים בין הפריפריה למרכז. היה עליו גם לתת מענה לחששותיהם שכניסת כוח עבודה פלשתיני זול כתוצאה מהסכם מדיני תחריף את האבטלה באזורי הפריפריה.
ומה לגבי עולים מברית המועצות? רובם המכריע שואף לשמור על מורשתם באמצעות לימודי ערב ברוסית לילדיהם ומקדיש נתח גדול מתוך תקציב המשפחה למימונם. האם הרצוג לא יכול היה לקדם אג'נדה ייחודית ואמיצה בנושא הזה?
הזדמנות פז
ביסודו של עניין, הרצוג היה צריך להבין שרוב הבוחרים הישראלים כבר לא חושבים על המדינה ככור היתוך. החברה הישראלית מגוונת ורוצה להישאר כזו. ציבורים רבים בישראל דוחים את מה שהם רואים כניסיון לבנות את מדינת ישראל בדמותה של מפלגת העבודה. הרצוג שגה בכך שלא הראה כבוד לקבוצות אחרות, לא הפגין היכרות עמוקה עם צרכי האוכלוסיות השונות במדינה, ולא הציע להן מענה אמיתי.
אמת. אסטרטגיה פוליטית שכזו הייתה כמובן באה עם מחיר. כמה ממצביעי המחנה הציוני היו אולי מעבירים את תמיכתם למרצ או ליש עתיד בראותם את הרצוג מגבש ברית עם החרדים; מצביעים אחרים היו אולי נעים לעבר המרכז והימין בראותם שהרצוג השיג תמיכה ערבית. אבל לו ממליכי המלכים של הפוליטיקה הישראלית היו ממליצים עליו לנשיא, אז אובדן כמה מושבים בכנסת היה מחיר פעוט יחסית. בריתות עומק היו גם מגבירות את איתנותה של קואליציה בהובלת המחנה הציוני: ממשלה שהייתה עולה לשלטון רק על סמך אג'נדה כלכלית-חברתית הייתה יכולה להתפרק בקלות אם וכאשר הרצוג היה מוביל יוזמה משמעותית לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
ועכשיו? להרצוג יש הזדמנות פז. הוא אדם מוכשר, נבון ובעל ניסיון רב-ערך בפוליטיקה הישראלית והוא עומד בראש מפלגה שלא הגיעה לגודל הזה עשרות שנים. מהאופוזיציה הוא יכול לבנות מחדש את השמאל בצורה עמוקה ושיטתית סביב חזון פוליטי מהותי, מושך ומשכנע.
