הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל

יהיה מי שיאמר בצדק לפנינו צירוף מלים, שיש בהן שיבוש לשוני פרוע. השבת הוראתה מין נקבה, לכן יש לומר: "שַׁבָּת יָפָה", "שַׁבָּת נְעִימָה" וכן גם "שַׁבָּת גְּדוֹלָה". וכיצד אנחנו מציינים את יום "הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל".

לא מדובר בשיבוש לשוני, אלא אנחנו נוהגים לכבד מסורת ארוכת שנים, המציינת את השבת שלפני הפסח בשם "הַשַׁבָּת הַגָּדוֹל", וזאת מתוך ההתייחסות למילה "גָּדוֹל" מפסוק אחד בספר מלאכי, אחרון נביאי הספר, בפרק ג' פס' 23: "הִנֵּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֶת אֱלִיָהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִּׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם ..."

לעם ישראל ככל עם יש זיכרונות מיתולוגיים שונים רק אחריהם באים שלל האירועים ההיסטוריים, המהווים את ההיסטוריה שלו. ערב חג הפסח אנחנו נמצאים בין לבין. אנחנו נמצאים במרחב הזמן הקצר בין המיתולוגיה ובין ההיסטוריה.

במרחב הזמן המצומצם בין הקְצָווֹת של תום המיתולוגיה ותחילת המסע ההיסטורי אנחנו מציינים את חג הפסח. אנחנו מבטאים את הקשר שלנו עם מסורת, שנמסרה בעל פה ובכתב מדור לדור, מכאן כוחה של האמירה - "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילוּ יָצָא מִמִּצְרַיִם".

במרחב המצומצם, שבין קצוות המיתולוגיה ותחילת ההיסטוריה, אנחנו מדגישים גם המחויבות שיש לנו זה כלפי זה בהקשרים של משפחה, קהילה וחברה.

יש לנו מחויבות לפרוס על הקרקעית הקיומית של החברה מרבדים ערכיים של שוויון חברתי. "להשיב לב אבות על בנים, ובנים על אבות" כדי לקיים חברה, שתהיה נאמנה למעמד, בו החל האיפוס של השעון ההיסטורי. לזכור שהאיפוס הזה נע באמצעות מחוגים, שסימנו חרות לאדם, צדק ושוויון חברתי .

לכן ב"שבת הגדול", השבת של טרם היותנו מסובים לשולחן הסדר - בין מיתולוגיה להיסטוריה - אני מייחל לתת ביטוי לחברה, בה לא תהיינה יותר "פָּרוֹת הַבָּשָׁן הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים", לא תהיה חברה, המפריטה עצמה לדעת, מפריטה את כל נכסי החברה, וגוזרת על הון אנושי יקר לחיות ללא ביטחון תעסוקתי, ומפקידה את כל יהבה רק בידי ההון.

ב"שבת הגדול", טרם היותנו מסובים לשולחן הסדר נביע מחאה נגד קיומה של תופעה של עובדי קבלן, נגד תופעה השמה ללעג את הנכס הערכי היהודי, שכולנו נבראנו בצלם, ואנחנו שווים בפני בוראנו.

ב"שבת הגדול", טרם נסב לשולחן הסדר נשמיע את הקריאה נגד "מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ", נגד ריכוז מופקע של הון בידיים מעטות. נשמיע בקול את ההתרסה נגד מציאות, שחרותו של עם ישראל עלתה על פסים של חברה לכודה בצבת של קוטביות חברתית קשה.

ב"שבת הגדול" טרם נסב לשולחן הסדר נזכור ש"עֲבָדִים הָיִינוּ", זה עברנו המשותף. מתוך העבר המשותף של "עֲבָדִים הָיִינוּ" ו"כִי גֵּרִים הָיִינוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", חובה עלינו לחתור להווה ולעתיד, המאמץ את כל מה שמתחייב מכך, שהשלנו מעלינו מציאות של עבדות ומציאות של גרים בארץ זרה. עלינו לחתור לחברה המשתיתה בקדושה רבה את ערכי השוויון החברתי.

בל נסתפק בהזמנת כל דיכפין ייתי ויאכל. בל נסתפק בהזמנת עניים להצטרף לשולחן הסדר, אלא נחתור לקיומה של חברה המושתתת על אדנים בהם לא יהיו עניים. בל נסתפק בדפוסים של צְדָקָה בחברה אלא נחתור לדפוסים של צֶדֶק חברתי. אלה הם שני דברים שונים במהותם.

כשנשב מסובים לשולחן הסדר נמיר את הקריאה "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ" ב"פְרוֹס אַהֲבָתְךָ עַל כָּל הַגּוֹיִים"

בל נראה את ייעודינו בקיומה של חברה, שעושה מעשי חסד וצדקה באמצעות ים עמותות לחלוקת רבבות של מנות מזון לנזקקים ערב חג הפסח. עלינו לראות את ייעודנו בהשתתת דפוסי חברה, שכל באיה חיים על אדני צדק ושוויון חברתי. נראה את ייעודנו כחברה, לא ב"בְּחַרְתָנוּּ מִכָּל הַגּוֹיִים", אלא ב"בְּחַרְתָנוּ עִם כָּל הַגּוֹיִים".