|
|
מקום של כבוד למקצועות האנגלית והמתמטיקה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
במשך מאות שנים לימוד המקרא לא קיבל את מעמד הבכורה בעולם הישיבות, כשם שקיבלה ההתמודדות עם טקסטים של משנה וגמרא. בראשית המאה התשע עשרה חל שינוי עם הופעת זרמים בחברה היהודית, שמתחילים לתת מעמד של בכורה להוראת המקרא במסגרות החינוכיות העבריות.
בראשית המאה העשרים מעמידים את לימודי המקרא במרכז תוכנית לימודים של כל בית ספר עברי. התפיסה שהתגבשה הייתה להכיר את ספרות המקרא, ליישם ערכים הומאניים ואנושיים העולים מתוכה.
ניתן מקום של כבוד והערכה לזרם, שהיה חשוב לו יותר מכל ליישם אורח חיים דתי, ודרך הוראת המקרא ביקש לטעת את האהבה לקיום מצוות.
כל הזרמים היו מאוחדים, כי יש לדעת את הנרטיב ההיסטורי, להזדהות עם גיבורים, שדרך אורח חייהם ניתן להעביר מסרים ערכיים. לדעת לצטט פסוקים, החובקים בחובם עוצמות לשוניות וערכיות. להרבות בטיולים בארץ המקרא להכיר את שביליה ואת צמחייתה ולהכיר אתרים בהם היו התרחשויות היסטוריות הרות גורל.
תפיסה זו הכירה ילדותי, הכירו גם נעורי בין כותלי בית הספר על שם איש חזון סוציאליסטי וציוני בשם משה הס, בו אהבנו את לימודי המקרא .
יוסף עזריהו, מי שהיה יו"ר הוועדה, שהכינה את תוכנית הלימודים לבתי הספר היסודיים עודה בשנת תרפ"ב (1922), ציין בדברי הפתיחה לתוכנית הלימודים את הדברים הבאים: "הוראת התנ"ך חשיבותה לנטוע בלב התלמידים את מוסר היהדות, את השאיפה לצדק חברתי,...שומה עלינו לשאוף לכך, שספר התנ"ך לא ישמש רק "ספר לימוד" בידי התלמיד, לאחר שלמד בו מה שהוטל עליו, הוא מניח אותו בצד ושוב אינו חוזר אליו, אלא יהפוך לספר חביב על התלמיד שאינו מניחו ואינו שוכחו..."
למרבה הצער, כבר בסוף שנות החמישים אנחנו שומעים את זעקת השבר של ד"ר מאיר בלוך ז"ל, מבכירי מורי המקרא בישראל, שהיה מורה בתיכון חדש בתל אביב - "כל אותן מטרות וציפיות, שהיו לנו מהוראת המקרא לא הושגו, ולימוד מקרא נהפך לעוד מקצוע של בחינה כדי לצאת ידי חובה, וששמחים כשמתפטרים ממנו.. ".
לצערי, לאמירה זו של ד"ר מאיר בלוך ז"ל יש תוקף גם באלו הימים . ואני מבקש לתחום את התייחסותי אך ורק לזרם הממלכתי. קשה לי להשלים עם עובדה מצערת, שלא היינו עדים לשום יוזמה של משרד החינוך להתמודד עם התוכחה הקשה של ד"ר מאיר בלוך ז"ל, במיוחד שאנו עדים להחרפה הולכת וגוברת של הבעיה משנה לשנה.
גם אם לא יתקבלו השגותי, מדוע הגענו למצב כה עגום, לפחות משרד החינוך חייב לעשות את מה שמתחייב ממנו כמשרד האחראי לחינוך ילדינו, והוא להתמודד עם תופעה כה חמורה.
אני בדעה, שהפחתת מספר השעות השבועיות בהוראת התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים ובמיוחד במסגרת התיכונית לבחינות בגרות לשתי יחידות סייעו להפיכת הוראת התנ"ך לנושא שולי במקום מרוחק מהמקום, שמייחסים התלמידים להוראת אנגלית ומתמטיקה. גם אם לא כל התלמידים לומדים מתמטיקה מתוך אהבה, הם לומדים מתוך שקיקה את המינימום הדרוש . רבים התלמידים העושים מאמץ ומשתדלים להגדיל את מספר הנקודות הדרוש, מה שלא נראה, למרבה הצער, בהוראת התנ"ך. המסגרות של שלש עד חמש יחידות לימוד בבחינות בגרות בתנ"ך שואפות לאחוזים בודדים.
מי שהחליט, שמקדישים רק שעתיים שבועיות להוראת תנ"ך בתיכון, אחראי לפיחות בהוראת נושא כה ערכי. ישנם בתי ספר שמגישים את תלמידיהם לבחינת הבגרות בתנ"ך בכיתה י"א, וכך נגרעת שנת לימודים שלמה מהוראת התנ"ך.
מי שהחליט להוציא את חווית הלימוד של תשעת הפרקים בספר עמוס, שאני זכיתי לחוות בעת לימודי בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון, כאילו לא היה הנביא הנוקד מתקוע, מצביע על סולם ערכים משובש. הייתי מקבל את הסברה שאי-אפשר הכל, אבל לא כלום זו תעודת עניות למזכירות הפדגוגית.
כשם שהמאמר "אמת מארץ ישראל" של אחד העם, שיש בו רגישויות למאווייו של עם אחר שחי בארץ הזו, נעלם מתוכנית הלימודים בספרות, כך נעלם הספר של הנוקד מתקוע, ספר עם חזון של חברה, שאדניה הם סולידאריות חברתית מתוכנית הלימודים בתנ"ך.
לסיום, אני מבקש לתת ביטוי לנימה אישית כואבת. במשך כאלפים שנה היהדות הייתה דת של טקסטים, בכלל זה הטקסט המקראי, ושל מעשה דתי. הקמת המדינה שינתה את היהדות ויצרה זיהוי בין יהדות ובין מנגנון מדינתי. מאז יוני 1967 אני כואב, שהיהדות כגורם מדינתי הפכה מביטוי של זהות עצמית למנגנון של שליטה ודיכוי של עם אחר. היהדות שאלפיים שנה לא ידעה מהו כוח ומהו שליטה על עם אחר, הפכה לגורם המצדיק שליטה על עם אחר.
מכאיבה לי העובדה, שהיצירה האהובה עלי מנוצלת בתחום ההוראה מאז שנת 1967 להגדרת ארץ-ישראל במונחי גבול השליטה הכוחנית של המדינה על עם אחר. קשה לי לקבל שנוצרה זהות בין המנגנון המדכא והטריטוריה, עליה מופעל הכוח, ולשניהם מוענקת קדושה הספוגה ממקום כה יקר לי, התנ"ך.
קשה להשלים, שחברה בה אני חי בולטת מאוד התאמה בין רמת דתיות לרמת "ניציות", השואבת את כוחה, שלא בצדק, מספרות המקרא . קשה לקבל, שפטרונות על ארון הספרים היהודי העשיר מתקבלת בחברה הישראלית באופן טבעי כפטרונות של "נציות", שבינה ובין ההומניזם המקראי היהודי אין כל קשר.
