"כל מדינה שתתקוף את ישראל תמצא מול את אמריקה" - מבטיח הנשיא ברק אובמה, במסגרת מסע השכנועים שלו בעקבות חתימת הסכם הגרעין עם אירן. הבטחה יפה מאוד, אם כי כאשר היא באה מפיו של אובמה - לא הייתי בונה עליה יותר מדי. ככלות הכל, זה הנשיא שהבטיח שארצו תגיב בכוח על שימוש בנשק כימי בסוריה, וזה הנשיא שמבטיח שלאירן לא יהיה נשק גרעיני, ודי לחכימא ברמיזא.

לעומת זאת, הייתי מנצל את האמירה הזאת בפרט ואת רצונו של אובמה לשכנע שההסכם לא יפגע בביטחון ישראל בכלל, כדי לשדרג את היחסים בין שתי המדינות אל המישור הכי פורמלי שאפשר: ברית כתובה. אם אובמה באמת מוכן שאמריקה תתייצב מול מי שיתקוף את ישראל - ייכבד ויחתום על כך. אם אובמה באמת רוצה שיתרונה הצבאי של ישראל לא יישחק - ייכבד ויבטיח זאת בכתב. לא מדובר ב"נראה אותך", אלא במינוף אמיתי של שעת כושר נדירה ואולי חסרת תקדים.

חשוב להדגיש: ברית הגנה בין ישראל לבין ארה"ב לא תעביר את בטחונה של ישראל לידי קבלני משנה. בבריתות כאלו מקובל לקבוע, שהצד המותקף יכול לבקש את עזרת בעל/י בריתו - דהיינו: לא נראה פה חיילים אמריקניים אם לא נרצה אותם. אני גם לא חושב שהאמריקנים מצידם ימהרו לבקש מישראל לשלוח חיילים לאפגניסטן או לעירק או למקומות אחרים ברחבי הגלובוס.

חוץ מזה, ברית אינה חייבת להיות בתנאים שווים לשני הצדדים, והיא בהחלט יכולה להכיר בכך שיש בה צד חזק יותר וצד חזק פחות; עם הכבוד הלאומי כבר נסתדר. באותה מידה, ברית כזו אינה כובלת את שיקול דעתם של הצדדים בנוגע לבטחונם הלאומי - קרי: ישראל לא צריכה את הסכמת ארה"ב כדי להכות בחמאס, כשם שוושינגטון אינה זקוקה לאור ירוק מירושלים כדי לפעול ביוגוסלביה.

אז מה כן? ברית הגנה בין ישראל לארה"ב יכולה למשל לומר, שכאשר ישראל יוצאת למלחמה - ארה"ב תספק לה את צרכיה בנשק ובציוד. כך לא נהיה תלויים בפנטגון כמו במלחמת יום הכיפורים, וכך לא יוכל הנשיא למנוע מצה"ל פצצות כמו ב"צוק איתן". הברית יכולה לעגן את הסכמתה של ישראל להצבת מחסנים של הצבא האמריקני בשטחה, לשימוש של הצי האמריקני בנמליה ולמעבר של מטוסי קרב אמריקניים בשמיה. ומעל הכל: הברית יכולה לקבוע מפורשות, כי אם ישראל תותקף בנשק בלתי קונבנציונלי - ארה"ב תגיב במקומה או לצידה אם תתבקש.

ברית כזו גם יכולה להיות יותר מאשר בין ישראל לארה"ב. לנאטו איננו יכולים להצטרף, ולו מהטעם הפשוט שיש צורך בהסכמה פה אחד של כל מדינות הארגון כדי לצרף חברות נוספות - וטורקיה של רג'פ ארדואן בחיים לא תסכים לצרף את ישראל. לעומת זאת, ארה"ב יכולה לכרות שורה של בריתות הדדיות עם עוד מדינות מתונות במזרח התיכון, הנתונות לאיום האירני לא פחות מאשר ישראל - מצרים, סעודיה, ירדן, נסיכויות המפרץ. גם אם לא יהיה קשר בין הבריתות הללו, הן יעבירו את האזור כולו לשלב חדש מבחינת היציבות, הזיקה ההדדית בין מדינות אלו והקשר שלהן עם ארה"ב - משקל נגד משמעותי ביותר לאיום האירני, שגם אובמה אינו כופר בו.

לרפובליקה האיסלאמית יהיה נשק גרעיני, או לכל הפחות היא תהיה קרובה מאוד להשגתו - אולי בעוד שנה, אולי בעוד עשור, אולי בעוד 15 שנים. זה יקרה מהסיבה הפשוטה שאירן מאוד רוצה את זה, וכל מדינה שמאוד רצתה נשק גרעיני - הגיעה אליו. כעת המשימה של בנימין נתניהו וממשלתו היא להפחית ככל הניתן את הסיכונים הנובעים מנשק כזה, הן בדמות האיום הישיר על ישראל מצד אירן וארגוני הטרור הסרים למרותה, והן בדמות יכולת ההשפעה של אירן גרעינית על המזרח התיכון.

החודשים הקרובים הם ההזדמנות הטובה ביותר להשיג יעד זה. אובמה מחזר אחרי ישראל והמדינות המתונות, כאמצעי להפחית את ההתנגדות בקונגרס להסכם עם אירן. יחסיהן של ישראל וארה"ב כבר מאופיינים בהיבטים לא-מעטים של בעלות ברית. התחייבותו של אובמה שהובאה בראש הדברים היא מן המפורשות ביותר שהשמיע אי-פעם נשיא אמריקני. היעד של נתניהו כעת צריך להיות לחבר את כל הקצוות הללו ולהוציא מתוק מעז.

אם יוצב יעד של ברית הגנה בין ישראל לארה"ב, יש לנו סיכוי לגמרי לא רע להגיע לכל הפחות למשהו שקרוב לכך, ובתנאים שיהיו נוחים לנו. בשביל זה צריך להפסיק להתלונן, ולהתחיל לפעול בצורה חיובית. צריך להפסיק לשנות את מה שלא ניתן לשינוי, ולהתחיל לנסות להשיג את מה שניתן להשיג. צריך להפסיק לחשוב על ההסכם שנחתם עם אויבינו, ולהתחיל לפעול למען ההסכם שייחתם איתנו.