יש רק מישהו אחד (מלבד בורא עולם כמובן) שיכול להעיד על רמתו המוסרית של האדם - בן/בת זוגו. רק חיים משותפים לגמרי, בכל-מכל-כל, מסוגלים להצמיח היכרות שכזאת. חיים שכאלו יוצרים לא פעם היתקלויות שונות ומשונות, רגעים בהם בן/בת הזוג שמים לב למידה הדורשת תיקון אצל בן/בת זוגם. מתוך רצון טוב אנו ניגשים להעיר ולהאיר, אך לצערנו פעמים רבות ההערה הבונה שתכננו להעיר הפכה מהר מאוד לנקודה חדשה שאפשר לריב ולהתווכח עליה.
בפרשתנו "שמיני" התורה מצווה ומורה מהן החיות המותרות באכילה ומהן החיות האסורות באכילה, ולסיכום נאמר: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין האכילה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" [ויקרא י"א, מ"ז], למרות שבדרך כלל התורה משתדלת לקצר בדבריה, כאן לא נחסך הדיבור. במקום שיהיה כתוב בפשטות 'בין החיה הטמאה לחיה הטהורה' האריך הכתוב ושינה ל'בין החיה הנאכלת לבין החיה אשר לא תאכל' - ומדוע? התורה ביקשה ללמד אותנו לקח עצום: כאשר אנו פונים למישהו ומתייחסים, חשוב מאוד לא להבליט את הדברים השליליים, גם אם יש בו צד שלילי הדורש תשומת לב אנו עדיין צריכים להיזהר. במקום לקרוא לחיה 'טמאה' נקרא לה 'החיה אשר לא תאכל'.
בדיוק כך גם אנו צריכים לנהוג, כאשר אנו מבקשים לבקר ולהעיר על מעשה או מידה מסוימת, חשוב מאוד להתנסח בצורה ראויה, שתשמור על הכבוד המלא של בן/בת הזוג. אם נטעה, נדגיש ונבליט את הנקודה השלילית ובמקום לתקן נמצאנו מקלקלים. ההערה, מבונה תהפוך להורסת, ולא יקח זמן עד שחילופי האשמות הדדיים ימלאו את החלל. אולם אם נזכור לעדן את ההוכחה, להציג אותה בצורה הראויה תוך שמירה מלאה על הכבוד המגיע לבן/בת הזוג, ואולי אף להציג את הדברים בצורה חיובית וטובה, הרי שתהליך ההשתלמות יעבור בשלום ובקלות.
