שוחחתי אמש עם איש תקשורת ותיק. אמר שמאז הבחירות, הוא שומע יותר אנשים שעזבו את הליכוד ובחרו במפלגת העבודה, המביעים צער על בחירתם. קשה להם ההתנשאות הריקה. לכאורה, אז ענת וקסמן אמרה, מה זה חשוב? וקסמן אינה אושיית תרבות מיוחדת; היא אמרה את שאמרה למיקרופון של
דני קושמרו בתסכולה ובכעסה; לא קיבלה את השוקולד שהובטח לה בבחירות ולכן קיללה.
אבל דווקא בשל אי-מרכזיותה, דבריה חשובים. בחקר התרבות, כשמבקשים לבחון תופעה, למשל את מקורות ההשפעה עליה - עדיף לפנות לשוליים היצירתיים של התקופה, אל האפיגונים, החקיינים שהושפעו מהיוצרים המרכזיים. אצלם אפשר לזהות את קווי התפר, ההשפעות, הסגנונות שהוגנבו פנימה מבלי משים.
דברי וקסמן באים מהשוליים התרבותיים, ובתוכם מהדהדות שיחות אחורי הקלעים בתיאטרון, ארוחות שישי, פגישות אקראיות בחוגה החברתי. כך מדברים אצלה על המחנה הפוליטי היריב. הדיכוטומיה המגוחכת בין שמאל רציונלי לימין רגשי, בין שמאל חושב לימין עדרי היא ארוכת שנים. היא מגוחכת משום שדווקא הטיעונים הפוליטיים של השמאל נשענים על רגש ולא על בחינה מדוקדקת של המציאות - הנה, בעשור השני של המאה ה-21 השתנה לחלוטין המזרח התיכון, עמי ערב השילו מעליהם את מעטה הלאומיות המלאכותית, פרי הקולוניאליזם האירופי שנכפה עליהם, וחזרו אל מבנים קדומים, פרימורדיאליים, שבטיים, חמולתיים. ובכל זאת עד לפני דקתיים ורבע ביקש המחנה של וקסמן למסור את רמת הגולן לקצב מדמשק. את מי הוא מייצג כעת, ומהי כיום סוריה? במה זה שונה מפתח וחמאס אצלנו? אבל מחנה השוקולד הפוליטי מוסיף למלמל כאחוז כפייה "הסדר מדיני", "שלום" ומנטרות נוספות שהמציאות בשטח רוקנה ממשמעותן. אשאל בפעם האלף: האם שמעתם מנהיג ערבי המוכן לפרט את דרישותיו המדיניות באופן שאחרי יישומן יסכים להכריז על קץ הסכסוך וסוף התביעות מישראל? לא באופן עמום, אלא דרישות סופיות. חיזרו אלי כשתמצאו. אבל הווקסמנים כועסים עלינו ומקללים.
הבחירה בנתניהו אינה רציונלית, קבעה וקסמן. הוא פשוט לחץ על כפתור, "אמר 'ערבים' וכולם יצאו מהחורים... אנשים קשי יום". לא רק וקסמן מדברת כך. כך משכנע עצמו השמאל בסיבות לתבוסתו. לא בשל תפיסותיו הפוליטיות האנכרוניסטיות, לא בשל שיפוט מציאות לקוי, או בשל אי-עמידה על משמר האינטרסים החיוניים לעם היהודי ולמדינת ישראל - מה פתאום? האנשים מהמחנה הפוליטי היריב, השמרני, הימני, הם בובות על חוט, חסרי רצון עצמי, מופעלים בשלט-רחק. באמת שאינני מבין מדוע מישהו נעלב מהטמטום המשעשע הזה.
ב-1988 זכה הליכוד בבחירות. אני זוכר ראיון שבו שאלה
שלי יחימוביץ' אחד מראשי הערים בדרום (ציטוט מהזיכרון): המערך השקיע בכם הרבה כסף, אז מדוע בחרתם ליכוד? ותשובת המרואיין: אבל יש לנו השקפת עולם. כשיש חולה מסוכן, גם בבתים "קשי יום" שוברים חסכונות ועובדים בעבודות נוספות כדי להבריא את החולה. פיקוח נפש דוחה כל חישוב כלכלי. מדינה פלשתינית כמטחווי יריקה מנתב"ג ומלב הארץ מסוכנת יותר מיוקר המחיה וסוגיית הדיור. הציבור הרחב מבין זאת, ולכן בחר במי שלדעתו ישמור יותר על ביטחון ישראל ועל זכויות העם היהודי על ארצו. כנראה זאת בחירה רציונלית בהרבה מהעוויות הפנים והמימיקה המזלזלת של וקסמן.
אבל יש כאן עוד משהו. מאז הבחירות, גוברת יותר ויותר הטרוניה במחנה הטרוניה. קשה לליברלים בעירבון מוגבל עם בחירת ההמון הנבער שלא שעה ללחם והשעשועים שהשמאל הבטיח. אז מייצרים דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת. אין מה להתרגש. הגידופים, האיומים, ההתנשאות הריקה (וגם הגזענות הסמויה) של וקסמן, גרבוז, ענת באלינט,
רוגל אלפר,
יגאל סרנה ורבים בבועה השמאלית - בניצוחו של המועמד הנצחי לנובל, האדמו"ר
עמוס עוז ("70 אחוזים מהעם לא קוראים ספרות") - מבטיחים את תבוסתם הבאה.
האיובים של ימינו 
האם ביבי יודח? 
