"המיליטריזציה של האינתיפאדה הייתה טעות מוחלטת מפני שאנו נכנסנו למלחמה עם ישראל בנקודות הכוח שלה ולא בנקודות התורפה שלה. הדבר החזק ביותר שיש לישראל הוא הנשק, שהוא הדבר החלש ביותר אצלנו" - מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יו"ר הרשות הפלשתינית.
הסכמי אוסלו שהפקידו את אזורי A בגדה המערבית (יהודה ושומרון), למנגנוני הביטחון והמנהל האזרחי של הרשות הפלשתינית בפיקוח אש"ף ובניהול הפתח, השאירו "חורים לא מעטים".
השליטה הביטחונית הפלשתינית, עם השנים נחלשה, ולאחר שעזה נפלה לידי שלטון החמאס נראה שהלגיטימיות שקיבל אבו מאזן לאחר מותו של
יאסר ערפאת לאט גם היא נחלשת.
הטעויות שנעשו בהובלת ההנהגות הן של ישראל והן של הרשות, עם השנים הובילו להפקרת קרקע פוריה לעלייתם של הפלגים הקיצוניים.
אותם פלגים קיצוניים בשטחי הגדה ועזה, יצרו מציאות של כאוס. כל ארגון קיצוני לוקח את החוק לידיו וללא תיאום עם שאר הארגונים והפלגים השונים, וזו המציאות שלמעשה היא חלק בלתי נפרד מלב הסכסוך כיום.
אם בעבר הייתה כתובת אחת לאחריות על פעולות הטרור - אש"ף, היום לא בהכרח נכון להטיל את האשמה העיקרית לפעולות הטרור על ארגון זה.
באוגוסט 2014, לקראת סיומו של מבצע צוק איתן. נפגשו ראש השב"כ,
יורם כהן ויו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס ברמאללה. פגישה שהייתה לשם עידכון על מעצרם של כ-93 פעילי תנועת החמאס בגדה, אשר תכננו שורת פיגועים לשם ערעור הרשות הפלשתינית והפלת שלטון עבאס. פגישה זו נערכה במסגרת התיאום הביטחוני, שהוא תוצר מובהק מהסכמי אוסלו.
מה שניתן אולי ללמוד מעניין זה, הוא שמבחינת ישראל והרשות הפלשתינית התיאום הביטחוני, הוא קלף אינטרס משני צדי המתרס, הרשות צריכה את שירותי הביטחון הישראלים מכיוון שהם טובים, יעילים וחזקים יותר ממנגנוני הביטחון של הרשות. ישראל מצידה צריכה את התיאום הביטחוני, כדי לפעול ולסכל גורמי איסלאם קיצוני כבר בתוך שטחי A של הרשות.
במרס 2015, החליט הועד הפועל של אש"ף להעביר להחלטתו של היו"ר עבאס, החלטה להפסיק את התאום הביטחוני עם ישראל, וזאת בעקבות הטענה כי מדיניות ממשלת ישראל, מקפיאה את העברת כספי הרשות וממשיכה בנייה בהתנחלויות . מצב כזה היה יכול נחמד עבור הרשות, במידה והיו לה את הכלים הדרושים להתמודד מול הכאוס המתחולל בשטחי אחריותה הביטחונית. ולכן היא המפסידה העיקרית מהפסקת התיאום עם ישראל.
כאשר שלטון חמאס עלה בעזה בשנת 2007 לאחר עימות אלים מול הפתח יחד עם ניצחונו בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית, הופסק התאום הביטחוני עם ישראל גם מכיוון שהחמאס, בראש ובראשונה התנער מהסכמי אוסלו.
לאחרונה, מתמודד שלטון חמאס בעזה לבדו, עם ניצני דאעש ברצועה והאהדה שמתעצמת לארגון בקרב גורמי ג'יהאד המשתייכים לארגוני הסלפים ברצועת עזה. ארגונים אלו השואבים השראה מפעילות הגי'האד העולמי, כמהים לסלפיה פונדמנטליסטית - סונית השואפת לחזור למקורות האיסלאם שהיה בעל עוצמת הח'ליפות המושלמת מבחינתם בימיו הראשונים.
אותם ארגונים, החלו לפעול בשטחים כבר בתחילת שנות ה-2000, אך התעצמותם ברצועת עזה החלה לאחר הפיכת חמאס. מצב זה של שלטון ארגון קיצוני, נוח להם יותר. דהיינו ייתכן שבמצב הקיים של אי-תיאום הביטחון מול ישראל, רצועת עזה נמצאת בסיכון הגדול יותר מהגדה לחדירת דאעש בצורה רחבה.
וזהו אכן גם הפחד הגדול ברשות הפלשתינית, השתלטות חמאס על הגדה ללא התאום הביטחוני עם ישראל, יכול להביא לכאוס חמור יותר אשר עלול להביא לחיסולה. במצב שכזה, לא ירחק היום שבו פעילי דאעש למינן יצוצו בשטחים הנמצאים לכאורה תחת אחריותה הביטחונית של הרשות.
לפיכך ומכל המשתמע, ייתכן שאינטרס ביטחוני משותף וחשוב מעין זה יכול אולי להוביל לטיעון המציג שבמידה ושיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית יגבר מבחינה ביטחונית, כך המלחמה בטרור ובגורמים הקיצוניים תהיה בשליטה ישראלית, וככל שהשליטה הביטחונית-ישראלית תגבר גם בעקיפין, ותניב שקט לפלשתינים המתונים, כך גם תיווצר אולי קרקע עתידית ובסיסית להקמת מדינה פלשתינית ערבית מתונה כחלק מאינטרס ישראלי.