אני כותבת הרבה על אימהות. על היומיום, על הדברים הקטנים, אלה שמלווים את החיים שלנו מרגע שראינו אותם בפעם הראשונה, דרך כל יום וכל לילה שאנחנו שם איתם ובשבילם.
דואגות, משתדלות שלא יכאב, לפעמים נלחמות את המלחמות שלהם, בדרך כלל מנסות לעזור לנווט. רוב הזמן, נדמה לי שאת כל מה שאני כותבת אפשר לתרגם לכל שפה בעולם וזה יישמע הגיוני וסביר גם באוזניהן של אימהות בארצות ובמקומות אחרים.
אבל בערב הזה, כשעולות בי המחשבות על אימהות במדינה המיוחדת שלנו, נדמה לי שמה שיצא בסופו של דבר לא ניתן לתרגום וכנראה גם לא להבנה - באף שפה אחרת: תדע כל אם עברייה.
תדע כל אם עברייה להאכיל, לכבס להלביש. אחר כך תדע ללוות לבית ספר, להכין שיעורים, ללמד לעבור את הכביש. תדע כל אם עברייה לנחם, להרגיע, לחבר מחדש לב ששברה נערה, לומר לילד שלה שהיא לא שווה את זה ושקרוב תגיע מישהי יותר טובה.
אחר כך היא צריכה ללמוד, האם העברייה, קיצורים, ראשי תיבות ומילים חדשות של צבא. להעמיס מכונות בשישי ושבת, לגהץ מדים, לצייד באוכל שלה ולבקש ממנו שכשהוא יכול יזכור להתקשר ולומר איזו מילה.
אחרי כל זה, האם העברייה, שהיא כמו כל אימא אחרת בעולם, תדע לעיתים את הצער הגדול והנורא מכולם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
