בסוף השבוע שעבר נסעתי לירושלים, לכותל המערבי. ידיד שלי שנתלווה אלי, שהיה מודע לכך שאדם שקרוב מאוד לליבי עבר ניתוח קשה, הציע לי לטמון פתק באחד מחריצי הכותל ולהביע משאלה דחופה. אמרתי לתומי שפתק משאלה, גם אם לא יועיל, בוודאי לא יזיק בפרט שאשים אותו במקום הקדוש ביותר, בכותל המקדש שנחרב. אם כך, אני מהרהרת, זהו סימן שאולי אני לא כופרת טוטלית ובכל זאת משאירה פתח קטן של תקווה שהקדוש ברוך הוא ייענה לו, לפתק.
מה יכולתי לבקש אם לא החלמה מהירה של המנותח.
המסורת היהודית מספרת שלפתקים הנטמנים בכותל יש ערך מוסף ולעיתים הם מחוללים פלאים. בשעה שטמנתי את הפתק בחריץ שממול עזרת הנשים, טמן הידיד פתק משלו, גם הוא ביקש רחמי שמים עבור קרוב משפחתו.
לידידי יש רקע דתי למרות שהוא חילוני בהתנהלותו היומיומית. הידע האישי שלו בתנ"ך, בגמרא, ביהדות הוא עצום. יש לו גירסא דינקותא ונשארו אצלו ספיחים של דרך חיים מסורתית: אמונה בלתי מתפשרת באלוהים, סלידה ממאכלי טריפה, צום ביום הכיפורים, ביקור בבית הכנסת בחגי ישראל ועוד. פעם אמר לי שבחר לדבוק בחלק של המצוות מתוך עשרת הדברות ועליהן לא יעבור. על שתים שלוש מהדברות הוא לא מתחייב והוא לא טרח לפרט.
"להיות אדם מסורתי, פירושו להיות ישר ושומר חוק, אוהב בריות, בעל לב רחום ולהגן על החלכאים והנדכאים ולא להיות רב שמקבל שוחד או עושה מעשי זימה, ויש רבים כאלה לצערי", אמר ידידי. זו היא בחירתו והוא נאמן לה ואני מכבדת אותו על כך.
מורה רוחני
ידידי הפתיע אותי ואמר שהוא מאמין גם בקבלה ומוכן לקבל ברכה מאלה הבקיאים בה, "ולאחר שנחזור מהכותל, אקח אותך לידידה שלי העוסקת בקבלה, ותסכים גם לטפל (מרחוק) באדם הקרוב לך".
להצעה כזו נדיבה לא מסרבים גם אם אינני בטוחה לחלוטין שאכן עזרים רוחניים/חומריים ספציפים אלו עוזרים. עוד יותר מכך, סירוב עלול לפגוע בידיד הרוצה את טובתי.
נפגשנו עם הקבליסטית, אישה נאורה ומקסימה. היא הבטיחה לברך את היקר לי ולהסיר מעל ראשו כל עננה רפואית. את ידי היא ציידה בקמע וביקשה ממני למסרה לחולה.
אמונה הינה דבר משמעותי. היא עוזרת ללא ספק בעת משברים, בעת אובדן היקרים והקרובים לנו, בעת שכול וגורל מר. ה' נתן ו-ה' לקח, הכול בידי שמיים. אני מכירה חברים שהם חילוניים לחלוטין, אנשי עסקים מצליחים ואינטלקטואליים שלא יעשו צעד אחד ללא התייעצות עם מורה רוחני שלהם, בד"כ זה רב שמנחה אותם בכל המישורים. פרדוקס? אינני בטוחה.
מנסה הכל
זוכרת אני כאשר אחד מבניי בהיותו תינוק סבל מבעיה בריאותית קשה ביותר שגרמה לי בייאושי, להתייעץ עם רב שהמליצו לי עליו. בנוסף לעצות המרובות שנתן לי, בעיקר בצורך בשמירת מצוות למיניהן, כלליות וכאלו הקשורות לנשים בלבד, ייעץ לי ללכת ולחפש צמח מסוים שגדל בשדה, לקטוף ולנענע אותו מעל לראשי כל יום מספר פעמים, עם הבטחה שהנפנוף ביחד עם שמירת המצוות יפתור את הבעיה הרפואית. אני זוכרת שאכן נסעתי לגבעה ליד מקום מגוריי, יצאתי ממכוניתי ופגשתי חברה ותיקה שעסקה בתחום החינוך. לשאלתה מה אני עושה בגבעה, סיפרתי לה את שהרב יעץ לי לעשות. היא שתקה והחלה לחפש ביחד איתי את הצמח. מצאנו אותו. בעודו בידי, התיישבתי לפתע על סלע קטן, הסתכלתי על הגבעול שהחזקתי בידי ושלחתי בה מבט. היא הייתה רצינית ולא אמרה מילה. אבל אני שמעתי את עצמי אומרת לה: "נכון שאני מטורפת? דעתי נפלה עלי". היא חייכה ואמרה לי: "לא, את לא מטורפת, את פשוט מנסה הכול".
אנשים נאחזים בכל שביב של תקווה לעזרה, לשיפור. כנראה זה טבע האדם. בזמנו ניסיתי גם טיפולים קונבנציונליים ואחרים שנחשבו לפעמים כשרלטניים, אבל איך אפשר לדלג על אפשרות נוספת? כך גם בשבוע שעבר, נוסף לפתק שהחדרתי בהתרגשות לנקב בכותל, הצטרפתי לביקור אצל אשת הקבלה.
נראה לי שהריפוי האמיתי ניתן לאדם הדואג. מצפונו נקי שכן עשה הכול, פתקים ומשאלות, קמעות, רבנים ומגידי עתידות. כל עוד אין ניצול של החזק על החלש, זה מקובל ומרגיע.
צדיק אמיתי
ואתם יודעים מה? האדם היקר לי עבר את הניתוח בהצלחה מרובה ומשתקם במהירות ואני מוכנה לתת את הקרדיט בנוסף לרופאים, גם לקדוש ברוך הוא שקרא את הפתק והתייחס אליו וגם לאשת הקבלה עם הקמע שברכה אותו בדרכה שלה.
אני בטוחה שעזרים אלו יעזרו גם לידידי "שהחזיר אותי בתשובה" ובכך זכה למצווה כפולה. גם הוא וקרוב משפחתו לבטח יתגברו על הכול. הוא יחזור לזירת הבריאות חזק מתמיד, כאריה בג'ונגל, כצדיק אמיתי.
לא יכולתי שלא להיזכר בימים האחרונים בדברי הלגלוג והתנשאות של
יאיר גרבוז, בערב הבחירות האחרונות לכנסת על "מנשקי המזוזות ומקבלי הקמעות". אני בזה לכל מי שמעז ללגלג על אמונתם של אחרים. איש באמונתו יחיה, זה המוטו שלי וגם של ידידי שהיה בין אלו שהתנגדו ל"נאום הקומץ" של גרבוז, ועל כך ערכו עלה בעיניי.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
