הַיְּשִׁיבָה בָּאָרֶץ
הַיּוֹשֵׁב בָּאָרֶץ לַטּוֹב וְלָרַע
לִשְׁמוֹר עֲלֶיהָ הוּא נִשְׁבַּע
הִיא פִּקָּדוֹן בִּידֵי יִשְׂרָאִל
שֶׁיַחֲזִירָה לְבַעֲלֶיהָ בּיַוֹבֵל

לֹא יַפְקִירֶנָּה לָאוֹיֶב וְלַצַר
יִשְׁמוֹר עֲלֶיהָ מִכּלֹ מִשְׁמָר
הִיא פִּקָּדוֹן בִּידֵי יִשְׂרָאִל
שֶׁיַחֲזִירָה לְבַעֲלֶיהָ בּיַוֹבֵל

שְׂכָרוֹ שֶׁל תּוֹשָב הַיְשִׁיבָה
בְּשִׁבְתּוֹ בָּהּ חָזַר בִּתְשׁוּבָה
בְּיוֹדִעִין אַף שֶׁלֹּא בְּיוֹדְעִין
יוֹשֵׁב כִּי בַּתּוֹרָה מַאֲמִין
מה ענין שְׁמִטָּה אצל הר סיני


חשיבות מצות הַשְּמִטָּה מביאה להזכרתה שוב כאילו זה עתה ניתנה על הר סיני. למרות שהמצוה נכללה בכלל יתר המצוות שנאמרו למשה בהר סיני. ראה סוף ספר ויקרא שם נאמר: אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, כלומר כל מצוות התורה כולל הַשְּמִטָּה. לכן רש"י שואל בתמיהה מה ענין שמטה אצל הר סיני בבואו לפרש את שני הפסוקים הראשונים בפרשה: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (כה/א,ב): אלא שרש"י מבהיר כי כל מצוות התורה על דקדוקיהן נשנו בערבות מואב בספר דברים-ספר משנה תורה, ולא נמצא ששמיטת קרקעות נאמרה שם,. לכן חזר הכתוב ואמר אותה כאן שוב על כל דקדוקיה. -שבתון יהיה לארץ. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר את כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצר ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהי לארץ. כשם שנתנה שבת לישראל ביום השביעי של השבוע כך ניתנה שבת לארץ בשנה השביעית. רגילים אנו לחפש ולמצוא טעם לכל מצוה בתורה, למרות שיש מצוות אשר לא מוצאים להם טעם או סיבה ובכל זאת קימת חובה לקימן, כך גם כאן, זו חוקת התורה וצריך לקימה כלשונה. ברם כאן כן יש טעם ברור למצוה זו, דְּבַר היחס של האדם לאדמה אשר ממנה קורץ והיה לאדם וּמִּיֶבוּלָהּ ופירותיה הוא מתקיים, לכן צריך להתייחס לאדמה כהתייחסנו לאדם ולתת לה מנוחה בשנה השביעית, לחידוש כוחה על-מנת שתוסיף ותחיי את האדם עלי אדמות. כשם שהונים לאדן מנוחה בשבת לחידוש כוחו ליתר ימי השבוע.

שמיטת חובות ובפרוזבול

בשנת השמיטה לא רק האדמה מושבתת. אלא שומטים כל החובות שחב אדם לזולתו. דבר זה נשמע בלתי סביר, כי מדוע ירצה אדם להלוות כסף למי שזקוק להלוואה לקיומו ולעסקיו בשנה השישית לפני השמיטה, ברור שלא יתן והרי יש בכך כדי לשתק את החיים. כיון שאלה הרחוקים מן התורה ומן המשנה והתלמוד טוענים כי ההלכה משתקת את החיים בא הלל הזקן (ככינויו) והתקין את הפרוזבול שהוא שטר המאפשר גבייתו לאחר תום שנת השמיטה, זאת אם הופכים את השטר לחוב ציבורי על-ידי נתינתו לבית הדין, כי דין פקיעת חובות לא חל על חובות ציבוריים שבית הדין אחראי להם ובכך הוא אינו נשמט . משמע שניתן לחיות עם ההלכה, אשר חכמינו העמיקו חשוב ומצאו דרך לקיים חיים סדירים יחד עם ההלכה לפי הפסוק: "וחי בהם" (ויקרא פרק יח) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'", דהיינו למצוא דרך לקיים את מצות התורה כדי לאפשר חיים תקינים, על דרך ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. (הגמרא בדף לב עמוד א.) השמירה על הנפש דוחה מצוות, כשם שמניעת סכנת חיי אדם דוחה שבת.

הספרה שבע (7) בתורה

הספרה שבע בעלת משמעות מיוחדת בתורה. זה מתחיל בבריאה שנאמר: כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. גם בשלושת מועדי ה' בחג המצות ובחג הסוכות נקבעו שבעה ימי חג וחג השבועות שמו מעיד עליו כי כל כֻּלּוֹ שביעיות. מתחילים לספור מִמָחֳרַת יום ראשון של פסח שבעה שבועות (הם 49 ימי העומר) ובתום שבעה שבועות מתחיל חג השבועות . והשמיטה היא בשנה השביעית ושנת היובל בתום שבע שנות שמיטה דהיינו 49 שנים ובשנת החמישים חל היובל. ביובל נשמטת הזכות והעברת הקנין מנחלה אחת לאחרת מתבטלת וכל בעל נחלה חוזר אל נחלתו השלמה. ויש עוד שביעיות שנביא אותם בהזדמנות אחרת.

הקנין על הקרקעות והתקיעה בשופר לבשר היובל

הקנין על הקרקעות של תבתל ומלואה ובכלל זה על ארץ ישראל הוא של הקב"ה שנאמר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן ... וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ. דבר זה מוכר לנו בימינו הכל הנוגע להשכרת הקרקע או להחכרתה ל-49 שנים שבסיומם הקרקע חוזרת אל בעליה. קק"ל אימצה רעיון היובל לכן חוזי החכירה שלה הם חוזה שכירות דהיינו חכירה ל-49 שנים. למעשה דבר שמיטת הקרקעות בשנת היובל, חדל להתקיים משגלו בני ישראל מארצם . הגמרא אומרת כי שמיטת הקרקעות ביובל בטלה, כיון שנאמר: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (כה/י), כיון שלא כל עם ישראל יושב בארצו, הרי שלא ניתן לקיים מצות היובל. בשאלת התקיעה בשופר בשנת היובל שואל רש"י: מה מצא הכתוב לחזור ולומר בחדש השביעי בעשר לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, הלא אנו כבר יודעים שביובל תוקעים בשופר המכריז על-כניסת שנת היובל, אלא מאי הכתוב בא לומר לנו כי התקיעה בשופר המבשרת או על-כניסת שנת היובל, צריכה להיעשות ביום הכפורים, ומוסיף הכתוב ואומר שאם יחול יום הכפורים בשבת גם אז תעבירו על-ידי תקיעה בשופר את ציון שנת היובל, כי חובת התקיעה ליובל דוחה שבת. לא כך למשל לגבי התקיעה בראש השנה הוא ראש חדש תשרי שהוא ראש החדש השביעי, שאם הוא חל בשבת אין תוקעים בשופר למרות שהוא יום תקיעה, כי התקיעה בראש השנה איננה של היובל ולכן אינה דוחה שבת.

התאוריה והמעשה בתורה

קיום מצות היובל בעניין הקניין נראית כתיאוריה שנשארה על-כנה, אלא כשאין הדבר אפשרי לקימה ולא ברור אם נתקיימה ביום מן הימים בקר לקנין בקרקע. למעשה בחיי יום יום הכל השתנה. אף על-פי כן אנו חוזרים ומשננים דברים אלה כדי ללמוד איך חכמינו שינו משמעות הפשט הפשוטה כפי שנכתב ונתנו לו משמעות מעשית המתיישבת עם חיי היומיום. לא פלא שאנו מוצאים חכם פלוני אוסר וחכם אחר מתיר. ושניהם חכמים ובני סמכא, אלא שהם מתנהגים על-פי הכלל לקיים את המצוות כדי לחיות בהן . די אם נעיין בכללים שבהם מפרשים חכמינו את התורה שנקראים "שלוש עשרה המידות שבהם התורה נדרשת". מקל וחומר, ומגזרה שוה ויש כלל שבא פעם להקל ואותו כלל בא פעם להחמיר. ויש שני כתובים הסותרים זה את זה, ולא ניתנים לפרוש אלא אם ימצא כתוב שלישי שיכריע ביניהם. בסופו של דבר החיים מכתיבים את הכללים לחיות, אלא שצריך לבחור בטוב ולדחות את השלילה המוחלטת. הדברים מכוונים לאלה שניתקו את הקשר עם מקורות עמנו ישראל ולא נותנים דין וחשבון לעצמם מה מקשר אותם, לארץ זו דווקא, ולהיות קשורים אליה נפשית ורוחנית תת הכרתית אם זאת לא התורה.

והרי פָּרֹוֹדְיָה על התאוריה ועל המעשה .

יֵשׁ וְהַתֶּאוֹרְיָה וְהַמַּעֲשֶׂה נִפְגָּשִׁים
כְּשֶׁאֵינָם מִסְתַדְרִים מִתְגּוֹשְׁשִׁים
וְנֶעֱלֵמֶת הַתְּבוּנָה וְרַבָּה הַתְּכוּנָה
וְאֵינָם שׁוֹעִים לְאַנְשֵׁי דֵּעָה שְׁנוּנָה

וְהַתְּאוֹרְיָה מְבַטֶּלֶת אֶת הַמַּעֲשֶׂה
וְהַמַּעֲשֶׂה עַל הַתְּאוֹרְיָה מִתְנַשֵּׂא
יֶלְכוּ לִלְמוֹד דִבְרֵי חֲכָמִים כַּיָּאוּת
יְְגַלּוּ שׁהַתֶֶּאוֹרְיָה הִיא הַמְּצִיאוּת

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לִלְמוֹד לִשְׁנוֹת וּלְמַלֵּל הַקְבָּלַת הַיְּרוּשַׁלְמִי עִם הַבַּבְלִי
יְצִירוֹת מוֹפֶת לַמְקַיֵּם וְלַמְחַלֵּל
לְמַעַן הַכְּלַל וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִיטַב לִי