זיקה למסורת בעם היהודי - כורח ויתרון

העימות הפוליטי הכולל הקיים בישראל בין ימין לשמאל איננו קשור במסורת אלא במאבק על הגמוניה ברחוב היהודי בישראל. המהפך של 1977, בישר את תחילת השינוי מהגמוניה סוציאל-דמוקרטית להגמוניה אחרת; השלב הראשון הוא הגמוניה ליברלית-לאומית, והוא נמשך מאז ועד היום. כאשר הדמוגרפיה וההתפכחות הפוליטית של ציבורים בישראל מתוכניות החלוקה ההיסטוריות שאף אחת מהן לא צלחה, התפתחו לכלל מגמה ברורה שהולכת וצוברת מומנטום, התבצרו נציגי ה"עולם הישן" במספר מוקדי כוח ומשם הם ממשיכים לנהל את המאבק לשימור מעמדם. בכל עימות פוליטי שבו ידם על התחתונה, הם מחוללים מהומה "אידיאולוגית" ומוציאים לרחוב את דעותיהם ועמדותיהם, בתקווה שהארגון המשופר העומד לרשותם, בצרוף מנגנוני שליטה על דעת-הקהל, יקנו להם יתרונות במסלולים אלה או לפחות יקזז חלק מחולשותיהם.

באין בכוחם להושיע בתוך ישראל, הם פונים לסיוע של חוגים יהודים ולא יהודים בחו"ל, ופועלים במשותף עימם להחלשת מדינת-ישראל, ממשלת-ישראל הנבחרת ולנקמנות, התרסה אחוזת דיבוק והסתה מול כל מה שאינו תואם-עצמם.

וכאשר גם תרגילים אלה אינם מספיקים, כגון "התוצאות המאכזבות של הבחירות לכנסת ה- 20", פורצים התסכול, האכזבה ו"העלבון" אל פני השטח, ומוצאים ביטוי בוטה, גס-רוח ומתנשא ע"י דוברים תורניים נוסח גרבוז, חצרוני, ענת וקסמן, אברמוביץ'ואייקונים אחרים של תרבות ה"אתה בחרתנו" החילונית. גם זה לא יעזור להם.

דמוקרטיה היא חרב פיפיות. כשאתה מהווה רוב באוכלוסייה, או יכול לגייס תמיכה של רוב, היא נראית כמשטר הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת. "אפילו" ארה"ב רואה בה כמעט "חזון אחרית הימים" ופועלת במרץ להשלטתה בעולם. אבל כאשר אינך רוב, או אז פועלים הכעס, האכזבה, התרעומת ואפילו תחושות של פחד לשאילת שאלות בסיסיות עד כדי ערעור על עצם הדמוקרטיה והחלפתה, למשל, בשלטון הרחוב. אם דמוקרטיה בבסיסה היא דרך לניהול ענייני הקהילה (או המדינה) באמצעות הציבור, ע"י הציבור למען הציבור, הרי לא דמוקרטיה הוא משה שלא מקיים עקרון-יסוד זה. העקרון הוא הקובע, ולא דרך המימוש כל עוד נשמר העקרון.

בדמוקרטיה ייצוגית, מאציל הציבור חלק מסמכויותיו הריבוניות לקבוצת נבחרים - הכנסת (המחוקק) או הפרלמנט - בטכניקה מוסכמת וכך מטיל עליהם לפעול בשמו מטעמו ולמענו. האצלת סמכות זו אינה ניתנת להפקעה על-ידי שום גורם, לבד מהציבור עצמו. בצוק העיתים, יש מי שמתחכמים לעקוף את הכנסת ולהשתמש במנגנונים אחרים שקבעהכמחוקקת למטרות אחרות. וכך, לשמר כוח שליטה והשפעה בדרך קפנדריה. למשל: להשתלט או להשיג שליטה והשפעה על בית המשפט העליון, ולהפוך אותו בהדרגה ובאמצעות סיוע מן האקדמיה, הפוליטיקה ו"אנשי רוח", לחזון החילופי לדמוקרטיה. מטעמי נוחיות ומראית-עין מכנים זאת "אקטיביזם שיפוטי". יש שקרואים לכך "עליונות המשפט" ואפשר לקרוא לכך גם "הצורך להגן על החלשים" - הכל מילים מכובסות, שתפקידן לאפשר למוקד הכוח הריכוזי המצוי בבית המשפט העליון- בית-דין לחוקה, בית-דין לערעורים, בית-דין גבוה לצדק - לנהל את המדינה;וזאת הוא עושה בכל פעם תחת כובע אחר. זהו עיוות ברור של הדמוקרטיה.

חסידי "הרבנות" המשפטית מבינים זאת היטב, ולכן מתנגדים לכל שינוי במעמדו, בהגדרת תפקידיו או בתהליכי מינוי שופטים לבית המשפט העליון. עוד ראוי לומר בנקודה זו, שאין שום קשר בין הצורך להגן על זכויות מיעוט, לבין אקטיביזם שיפוטי, כשם שאין קשר כזה בין הצורך לאזן בין זכויות הרוב לזכויות המיעוט, ולהגן על הרוב מפני "עריצות המיעוט"¹. אבל גם פסדה זו עומדת לחלוף מן העולם, משום שהציבור מבין בהדרגה את השימוש המעוות שעושה המערכת המשפטית באמצעות האקטיביזם המשפטי, בסדר היסודי של מערך השלטון הדמוקרטי - הפרדת רשויות ואיזונים ביניהן.

מרוב פילפוליסטיקה פוסט-מודרנית, ומחמת הרצון והצורך של חוגים שונים לשמר בידם עמדות-כוח ושליטה שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם דמוקרטיה צרופה, עיוותה הדמוקרטיה בשנים האחרונות והפכה ממסגרת המושתת על "אמנה חברתית" שבין כל היחידים למסגרת החברתית שהם חלק ממנה, לאוסף של קבוצות נבחרות שלכל אחת מהן זכויות-יתר מסוג אחר ולתכלית אחרת.

לתוך אי-רגולריות זו נכנס גם הפירוש שטוען שדמוקרטיה צריכה להגן על המיעוט מפני "עריצות הרוב", ואת "עריצות הרוב" מפרשים פירוש מרחיב, וכך מסרסים את סמכותו לקבל החלטות מכל וכל. אם נפרש אמירה זו בצורה דרקונית, נגיע לאבסורד שבו עומדת הדמוקרטיה על ראשה - המיעוט מקבל את סמכות הוטו מול רצון הרוב, שאם-לא-כן, יטענו חסידי הפרשנות האנרכיסטית הזו, יכפה הרוב את דעתו על המיעוט. אבל אם נסכים שפרוש כזה הוא אבסורד ובתנאים מסוימים מותר לכפות את דעת הרוב או רצון הרוב על המיעוט, תשאל מיד השאלה: מי יגדיר מקרים אלה או תנאים אלה. והתשובה המתחכמת, אבל בלתי-מתקבלת על הדעת היא: הדברים יקבעו על-פי "שיקולי מידתיות". ומי יעשה שיקולים אלה? - כמובן, בית המשפט. זו אכןתשובה אבסורדית ובכל זאת נעשה בה במקומותינו שימוש נרחב, ו דרכה ובאמצעותה הפך בית המשפט לשליט עליון במדינה, ונטרל למעשה את הדמוקרטיה מתוכנה.

כאמור, כלי זה מנסים לשמר חוגים שונים במדינת ישראל. דרכו הם מצליחים למנוע בעד הדמוקרטיה מלממש את רצונותיה הלגיטימיים, ובאמצעותו הם קובעים מה "נורמטיבי" ומה אינו נורמטיבי (וזה כבר מעבר לפרוש החוק). באמצעותו הם מחליטים איזה חוק הוא חוקתי ואיזה חוק איננו חוקתי ועוד, ועוד. הגיע הזמן לשים לכך סוף, ולחזור לדמוקרטיה אמיתית.

לאמירה זו חשיבות יסודית יותר. כאשר החלטות בית המשפט אינן נשענות רק על פרשנות לחוק של הכנסת, וכאשר המדינה (הכנסת) לא הגדירה מה יהיו היסודות החוקה והתחיקה בישראל ומה יהיה בהם סדר העדיפות ההירארכי - וכאן, למשל, יש חשיבות עצומה לשאלות אילו חוקים שרירים וקיימים בישראל, אילו מהם חוקים מקוריים ואילו חוקים הם סרח עודף מן העבר הקולוניאלי או מהמנדט הבריטי, מה אנו באמת רוצים ומה נותר "במקרה" על-כנו, ומה המקורות מהן שואבת ותשאב הכנסת בעתיד את העקרונות לחקיקתה - משפט עברי, משפט אחר או תמהיל כזה או אחר.... כשבאים לפרש חוק, לבית המשפט אין שום יתרון יחסי על פני הכנסת המחוקקת, ולכן אין להניח לו לעוות את רצונה. עצם השימוש במילה פוליטיקה ופוליטיקאים כאשר מדובר בכנסת נבחרת פעילותה וסמכויותיה, אינה שוללת ואינה יכולה לשלול ממנה את הסמכות שהעניק לה העם לחוקק חוקים וגם לפרש את החקיקה של עצמה, שגם היא חקיקה. כל ניסיון לעוות עובדות אלה, הוא גניבת-דעת אינטרסנטית או דוגמטית.

פוליטיקה הייתה מעולם מאבק על השלטת השקפה-תאוריה-אידיאולוגיה-אמונה, או כל שם אחר שנקרא "לחבילת העקרונות והכללים" שבאמצעותה אנו מעצבים ושופטים את אורחות חיינו. לצד מאבקי-השקפות, פועלים גם מאבקי-אינטרסים, לרוב חומריים, בין קבוצות-לחץ או קבוצות-אינטרסנטיות. סוג המשטר אינו קובע אמת בסיסית זו, אלא את כללי המשחק שעל פיהם תטפל החברה בניגודים שבתוכה. כיום, יחידת המבנה הפוליטית היסודית של חברות בעולם עם רמה גבוהה של הומוגניות חברתית וקשר לטריטוריה, היא מדינת הלאום². שיטת הממשל במדינה עשויה להשתנות ולהיות דמוקרטית, מונרכיה קונסטיטוציונית, מונרכיה, דיקטטורה ועוד.

ישראל מגדירה עצמה כדמוקרטיה וכשייכת בהשקפתה הפוליטית לקבוצת הדמוקרטיות הפרלמנטריות ³. במדינה כשלנו, מי ששותף לקואליציה ולממשלה, נמנה על הקבוצה שמתוקף ההסכמות החברתיות החוקתיות,מבטאת עמדת-כוח עדיפה בפרלמנט, ובזכותה גם תקים את הממשלה או תהיה חברה בה. בממשלת נתניהו הרביעית, אין מכל הבחינות הללו שום הבדל בהשוואה לכל ממשלות ישראל הקודמות.

חידושים תהליכיים בפוליטיקה לאומית, נובעים בדרך כלל משלוש התפתחויות עקריות: א. דמוגרפיה - שינוי התמהיל הדורי והתרבותי של האוכלוסייה; ב. שינוי פרדיגמטי של השקפת העולם השלטת במדינה, כלומר זו שמקובלת על רוב האזרחים; ג. חוויה לאומית טראומטית, למשל: מלחמת יום הכיפורים, או האינתיפאדה השנייה. בישראל מתרחשים בד-בבד אך בעוצמות משתנות שלושת התהליכים גם יחד. ניתוח מפורט של תהליכים אלה והשפעות הגומלין שביניהם לאורך ציר הזמן, הוא רחב מלהסביר במסגרת זו. אני טוען ואינני מוכיח זאת מדעית כאן, ששלושת התהליכים מובילים לאותו כיוון: ראשית, ישראל חוזרת למקורותיה. היא חוזרת אליהם חרף הכשלון של מערכת החינוך הישראלית בתחום הנחלת המורשת היהודית, בעיקר בהשפעת החינוך בבית. שנית, משתנה תמהיל האוכלוסייה בישראל בהשפעת הריבוי הטבעי, העלייה, והנטיות התרבותיות המושרשות בקבוצות האוכלוסייה העקריות: ילידי הארץ, עולי ארצות המזרח, גוש העולים מרוסיה, כל האחרים⁴. שלישית, יחסי-יהודים ערבים בישראל עומדים על סף הכרעה, וזו מחדדת את המסר הלאומי בקרב הרוב היהודי מול הניסיונות הערביים לקדם רעיונות שעיקרם ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל ועיצוב זהות אחרת תחתיה.

קיימים גם תהליכים משניים בעוצמתם, אבל חשובים לפתרון בעיות בקבוצות אוכלוסייה קטנות יותרבתוך המגזר היהודי. לתחום זה שייכות למשל בעיית הקליטה של העדה האתיופית בישראל, אבל פתרונה אינו עשוי לשנות את המגמה הכללית עליה הצבעתי קודם. לתחום זה שייכת גם בעיית הזהות היהודית של עולים מרוסיה בעיקר, שזהותם היהודית אינה מוסדרת. להערכתי גם נושא זה אינו עתיד לשנות את המגמה הראשית. ולעומת אלה, עליה נכרת מצרפת (שהיא כיום סבירה, רצויה, ואקטואלית) עשויה לחזק את המגמה הראשית דלעיל.

המגמה הראשית דלעיל, היא זו שמחוללת את מאבק ההגמוניה בחברה הישראלית, והבחירות האחרונות הבליטו זאת היטב.

מאבק ההגמוניה בסיבוב שהתחיל ב-1977, לדעתי כבר הוכרע, משום שרוב הציבור היהודי שותף לשלוש המגמות הנ"ל, והחלוקה הפנימית בו בין ימין לשמאל ומרכז נובעת מהסיבות הבאות:

בין ימין למרכז, החלוקה אנכרוניסטית-אופורטוניסטית. רוב אנשי המרכז נמצאים למעשה בימין ומחפשים במרכז מסגרת פוליטית שתקם אינטרסים פרטניים שלהם במהירות גדולה יותר. ומשהדבר לא יקרה הואיל והמרכז לבילי פוליטית, הם יחזרו למקומותיהם הטבעיים; כך היה בנסיונות קודמים וכך יהיה גם להבא.

בין מרכז לשמאל, אותה תופעה עקרונית, עם הדגשים שונים, למעט בתחום הכלכלה. הכלכלה היא הגשר המאחד שמאל שאיננו אידיאולוגי-דוגמטי עם ימין שאיננו אידיאולוגי-דתי. שותפות זו תתמוסס בעקבות הכרעה במאבק העקרוני שבין הימין לשמאל.

בין הימין לשמאל, המאבק הוא מאבק עקרוני על דרכה המדינית והכלכלית-חברתית של ישראל. כאן מדובר בשתי גישות שונות בכל מאפיניהן העיקריים; שונות עד כדי מנוגדות.

בשונות זו כלולים הזיקה למסורת, להיסטוריה, לארץ-ישראל ולתרבות היהודית. יסודות שונות זו נמצאים בימיה הראשונים של הציונות, בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, כאשר חלק מהוגי הדעות הבולטים באגף הסוציאליסטי של הציונות סבר שיש להתנתק מן היהדות המסורתית בכדי לבנות אדם חדש שיהיה בכוחו לייסד מדינה. לעומתם היו מי שגרסו שיש לשמר את המקורות אבל "להכשיר את הלבבות" לסוג אחר של חיים יצרניים ואוטונומיים. לימים הפך ויכוח זה למאבק על ההגמוניה בישוב היהודי בארץ-ישראל, מאבק שהוכרע זמנית לטובת החוגים הסוציאליסטיים והוביל להקמת מדינת-ישראל בראשות בן-גוריון. כבר בשנים הראשונות לעצמאות הובן שהסטיה הסוציאליסטית הייתה חריפה מדי וטוטלית מדי והיוותה שגיאה קשה בעיצוב המהות היהודית של היישוב והמדינה כרצף והמשך לחיים הריבוניים של העם היהודי בארץ בעבר. התיקון שהחל אז, מבשיל עתה. העם היהודי בלי יהדות, היסטוריה יהודית וארץ-ישראל הוא עדה מקרית חסרת זהות ייחודית. ולכן לא זה הדרך!

יש מי שמבינים זאת כיום בשכלם ומי שחשים זאת בליבם, אבל המגמה ברורה. להערכתי היא תלך ותגבר והיא זו שכבר עתה מעצבת את המבנה הפוליטי ואת הזהות הישראלית החדשה. היא תהיה מכרעת גם בגיבוש החוקתי של הדברים, שלא יהיה מנוס ממנו בשנים הקרובות.

כאשר מדובר בישראלים "שומרי מסורת", קיים לצד האמירה עצמה בלבול לא קטן בשאלה מה פרושו של דבר הלכה למעשה. עמי דור און⁵ מאפיין זאת ע"י קיום חלקי, מצומצם למדי של מנהגים מן העבר, באופן שמנתק אותם מן הטקסיות הדתית. אינני חושב שזו ראייה שלימה ונכונה. לדעתי, עצם ההגדרה "מסורתי" מיותרת, שכן מסורתי הוא מי שמקיים חלק מהטקסים הדתיים, חלק מהמצוות, חלק מהמנהגים התרבותיים, חלק מדפוסי התנהגות שהביא עימו מבית הוריו ולצידם השתלבות במציאות חברתית שאותה מנהיגה, מנהלת ומפעילה המדינה. יותר נכון ויותר משמעותי להפריד את הציבור לשלוש הקבוצות הבאות: שומרי מצוות כהלכתן, יהודים שאינם שומרי מצוות כהלכתן אך אינם מתכחשים ליהדותם וכל השאר. בכל אחת מקבוצות אלה נמצא מי שמקפיד יותר וקרוב יותר בהתנהלותו לפרוש ההלכתי המלא,ומי שרחוק יותר ממנו. משקלן המספרי והאיכותי היחסי של קבוצות המשנה על הרצף הזה, הוא שיקבע מי אנחנו ומה יהיה אופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי⁶. כיום נגזרים התמהילים בקבוצות השונות מהצורך להגיע לפשרות בין שונויות וניגודים בדרך של החלה טכנית מוסכמת של קווי תיחום.המבחן האמיתי הוא בהסכמה של כל הקבוצות על שימור וקיום אותם רכיבים של אתוס לאומי, תרבות, היסטוריה וזיקה לארץ -בין אם מקורם בתורה, במשנה או בכתבים אחרים - שההסכמה לשמר אותם לרוחב כל סקלת אזרחי ישראל היהודים, היא שאפיינה יהודים בעבר והיא שתמשיך לאפיינם גם בעתיד הנראה לעין.

אחד הוויכוחים החוזרים ונשמעים במקומותינו עוסק בשאלת הכפיה הדתית או הכפיה החילונית. מי שאינו שומר מצוות טוען לכפיה דתית בתחומים מסוימים (למשל, תחבורה ציבורית בשבת) ובאותה מידה מי ששומר מצוות עשוי לטעון לכפיה אנטי-דתית בנושאים אחרים, בכללם רגישים לשומרי המצוות (למשל, שירות בצבא). ובכן מי אמר שקל להיות יהודי. אבל נאמר גם נאמר ו"אהבת לרעך כמוך...". וכאן טמון גם הפתרון.

מה שאנו עושים ונעשה או לא נעשה בתחום ליכוד השורות בישראל ובניית זהות יהודית, לאומית ריבונית ועדכנית במדינת-ישראל ישפיע על עתידנו ועתיד המדינה. קיימות עבודות רבות העוסקות בשאלת פריחתן ודעיכתן של מדינות⁷ או ציביליזציות⁸ השאלה אם ישראל תתפתח או תדעך, תלויה כנראה בראש וראשונה בישראלים עצמם. יש הסבורים⁹ שההיסטוריה מצביעה על שלושה מקרים טיפוסיים בהתפתחות של ציביליזציה או מדינה: צמיחה, דעיכה, תהליך מחזורי (פלוקטואציה) של צמיחה ודעיכה לסרוגין. תהליכי שינוי בציביליזציה הם איטיים וממושכים. בהיסטוריה היהודית, ישראל נמצאת במחזור השלישי של צמיחה, ועד כה המזהיר ביותר בין כולם - אין פרוש הדבר שהתקופה שקטה, רגועה ורצופת-אושר. גישות שונות מצביעות על גורמי-מפתח שונים שבגינם מתהפך הגלגל על ציביליזציה צומחת והיא מתחילה לשקוע. וולד סבור שהגורם המכריע הוא המנהיגות הלאומית. מנהיגות צומחת מתוך החברה ומשקפת את איכותה הפנימית. מנהיגות רעה אינה בהכרח תוצאה של חוסר כשרון, אלא תולדה של מום או פגם בתהליכים הפנימיים בחברה. ציביליזציות שוקעות בגלל סיבות פנימיות ולא בגלל כוחות חיצוניים.

בעולם הגלובלי, התלות ההדדית מקנה חשיבות מוגברת לאיכותה של המנהיגות הלאומית, מפני שהעולם מאופיין באירועים אקראיים רבים או בשינויים מהירים וגורלה של ציביליזציה יהיה תלוי במידה רבה שהמנהיגות הלאומית, והחוסן הפנימי יכנו אותה ויובילו אותה להגיב נכון לאתגרים שיעמדו לפניה. אי-הסתגלות ושגיאות, עשויים להפוך את כיוון ההתפתחות מצמיחה לדעיכה. דומה שראיית דברים זו מספקת חומר מחשה רב לכל מי שבוחן את ישראל אל מול האתגרים שלפניה. אינני מאמין במלחמת המאסף של השמאל על הגמוניה במדינת ישראל ועל שימורה כנווה-מדבר ניו-יורקי בעיבורי המזרח-התיכון. מלחמת מאסף זו תסתיים בכשלון כל מי שמנסה לברוח מיהדותו לעבר סירי בשר כאלה ואחרים. לא במקרה שמר העם היהודי על ייחוד במשך 3500 שנה, ייחוד זה דרוש לו. בכך צודק עמי דור און. ולכן טוב שזה המצב וטוב שהוא מתפתח בכיוון הנכון והרצוי. לכל האחרים, יהודים וערבים "ובלתי מזדהים", אני מציע להפנים את המגמות והיסודות ולחפש בליבם את הדרך לסובלנות, לחיים בצוותא ולהשלמה עם העובדה שאנו בני העם היהודי לטוב ולעוד יותר טוב.