לעולם האשליות שהמציא השמאל הישראלי בכל הקשור לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים, אין קונים רבים בארץ. כדי להתגבר על התסכול הזה, המודגם שוב ושוב בתוצאות הבחירות, פיתח המחנה השפוי טיעון כפול: ראשית, הרוב במדינה הוא כביכול בעד פתרון שתי מדינות לשני עמים (ולכן אין לייחס משמעות רבה לעמדתה של ממשלת ישראל). שנית, כדי להתגבר על המכשלה האלקטוראלית, יש להסתייע בגורמים זרים, מפני שרק בכוחם לכפות על המוני הישראלים הנבערים מדעת את הפתרון המדיני, שלרוע המזל נגלה רק לעיני קומץ נאורים בלבד.
הטענה כי "הרוב בישראל" תומך בנסיגה מהשטחים או בפתרון שתי מדינות לשני עמים (כפי שהכריז למשל, רק לאחרונה נביא המזרח התיכון החדש,
שמעון פרס), מושמעת בניסוחים שונים ואיננה חדשה. לבד מכך שהיא שקרית, מאפיין אותה גם צד משעשע למדי: משמיעים אותה בדרך כלל גופים פוליטיים שכוחם בכנסת עומד ביחס הפוך לצעקנותם.
החל ממרצ (שבכנסת הנוכחית הצטמקה לסיעה בת 5 חברים) ובתנועת הרחוב שלה
שלום עכשיו, המשך בעשרות ארגוני השמאל הקיצוני האנטי-ציוני המופיעים תחת שם הקוד "ארגוני זכויות האדם", וכלה באותם כרוזים החתומים על-ידי המכונים "אנשי רוח" - כרוזים החתומים על-ידי אותם אנשים ומתפרסמים באכסניה הקבועה וההולמת את תוכנם: הביטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ.
הנתון שמוסתר הטענה הנדושה הזו בדבר "הרוב בישראל" (שאותו כמובן מייצג "המיעוט"), מסתמכת כביכול על כל מיני סקרים, שאיש לא טורח לגלות מי מימן אותם. מסיבה מובנת מאוד, מתעלמים מנפנפי הסקרים הללו מן הסקר הקובע ביותר - תוצאות הבחירות - ולא קשה להבין מדוע.
אבל זה לא הכל. כאשר נשאלים הישראלים האם הם בעד שלום תמורת נסיגה? באופן טבעי צפוי רוב גדול, ואת זה מזדרזים לספר לנו בהתרגשות עצומה. הבעיה מתעוררת כאשר עורכי הסקרים המסתוריים מתחילים לפרק את החבילה הקוסמת, ואז מסתבר שכגודל הנסיגות - גודל ההתנגדות.
מיותר לציין, שלפני הנשאלים לא מוצגות שאלות "מטרידות", המתייחסות, למשל, להיקף הנסיגה שבעצם דורשים הפלשתינים, שהנסיגה הזו כוללת את חלוקת ירושלים ומסירת האגן הקדוש (הרי ההיסטוריונים הפלשתינים כבר קבעו כי אין שום ראיה לקדושת הכותל המערבי), שלא לדבר על זכות השיבה.
אז מה הפלא, שכאשר מוצגת לנשאלים שאלת המפתח לסיום הסקר: האם לדעתך יש סיכוי שיושג שלום במו"מ? משיב הרוב הגדול בשלילה.
את הנתון הזה מקפידים "דוברי הרוב" להסתיר. ממילא הם הרי בטוחים שמדובר בציבור מטומטם, שסווג כ"בבונים" על-ידי הוגי דעות שמאלנים הרבה לפני שהרב
יאיר גרבוז הפציע בשמי כיכר רבין. הגזענות ההזויה הזו - שניתן לגלות אותה בנקל גם בתגובותיהם של טוקבקיסטים רבים באתרי האינטרנט של הארץ ו-ynet - איננה מקרית.
היא נועדה להסביר למחנה השמאל המתוסכל, למה כל כך מעט אנשים מגלים הבנה לאשליות השלום שהם מציעים? איך זה שקומץ מנשקי מזוזות, לא מבין את מה שחכמי
האיחוד האירופי תפסו מזמן? האם לא ברור לעובדי האלילים שהסכם אוסלו היה הסכם נפלא, ולא פטה מורגנה אומללה, ורק ממשלות המתנחלים הן שהרסו אותו?
חרף נכותו השכלית, עמד הציבור בישראל על כך שבצד הפלשתיני יש פרטנר שאיננו מעוניין בעצם בסיום הסכסוך אלא בסיום שהותה של מדינת ישראל באזור. הפלשתינים מוכנים לשתי מדינות: אחת פלשתינית ואחת "מדינת כל אזרחיה" - הנוסחה האהובה גם על הרשימה הערבית המאוחדת וגם על מחנה השמאל. זו גם הסיבה לקיתון החרפות שהוריד המחנה הזה על הדרישה שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. באמת חוצפה.
פתרון כפוי וכאן אנו מגיעים ליסוד השני בתפישת עולם האשליות של מחנה השמאל: הפנייה לגורמים זרים לכפות פתרון על ממשלות ישראל סרבניות השלום הבלעדיות.
גם הגישה הזו איננה חדשה. ב-27 ביוני 2002, למשל, פירסם מנהיג מרצ דאז,
יוסי שריד, מכתב גלוי לנשיא ארה"ב,
ג'ורג' בוש (הבן), שהתפרסם ב-ynet (לפני ששריד הצטרף להארץ, על תקן של משגיח הכשרות הראשי).
במכתב זה, שירטט יוסי שריד בדיוק את אותם קווי מחשבה ופעולה לפיהם פועל מחנה השמאל היום. "גם אם הממשלה נהנית מרוב מצביעים" - כתב שריד - "דווקא ההצעות שלנו, לפי בדיקות וסקרים, זוכות לרוב של תומכים".
תרגום: יש אומנם בישראל ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, אבל "דווקא להצעות שלנו" (הכותב שהוא צנוע ידוע, אינו מפרט במי בדיוק מדובר), יש "רוב של תומכים"... הבנתם? לפי המתמטיקה של שריד, רוב שהושג בבחירות דמוקרטיות נופל במשקלו ובכוחו מהמיעוט, מפני שהמיעוט אימץ את הדעות הנכונות.
כלומר, כל המצביעים שווים אבל יש מצביעים שווים יותר. איך כתב ג'ורג' אורוול ב"חוות החיות" שלו: "כל האנשים שווים אבל יש אנשים שווים יותר"...
בסיום מאמרו הגלוי, פונה שריד לנשיא בוש (שאיכזב אותו בנאומו): "אנחנו (מעניין מי זה "אנחנו"?) מצפים שמעצמת-העל תגלה כאן מעורבות יותר עמוקה, פעילה ובעיקר מתמדת. שתכונן משטר נאמנות בגדה המערבית וברצועת עזה, שיחליף את הכיבוש הישראלי, ויעקוף את שלטונו של
יאסר ערפאת".
לא ברור כיצד צריך היה "לעקוף את שלטונו של ערפאת", אבל לפחות בנקודה זו, יוסי שריד היה הוגן יותר ממנהיגת מרצ הנוכחית,
זהבה גלאון, שבדרך כלל מדקלמת בעברית כל מה שאבו-מאזן אומר בערבית. הוגן יותר אפילו מהעיתון בו הוא כותב היום.
טקטיקה ישנה מאמר המערכת של הארץ ביום ראשון שעבר (18 במאי) נשא את כותרת החרום "להציל את ישראל מקיפאון"! מבחינת תוכנו, יכול היה להיכתב גם במוקטעה. בחלקו הראשון מתרעם בעל המאמר על הנשיא אובמה, על שבראיון שלו לרשת "אל-ערבייה" (שקטעים ממנו בתקשורת שלנו - סולפו), אמר כי "הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים אינו אפשרי בשנה הקרובה".
במסר הכועס לנשיא אובמה נאמר: "מותר לתמוה ואף להתקומם על פסיקתו של אובמה, שהרי מי כארה"ב יכול להפעיל מכבש מדיני כדי לגרום לממשלת ישראל לשנות את מדיניותה". אבל בכל זאת תקוות הארץ לא אבדה: "עצרת האו"ם שתתכנס בספטמבר בשלה יותר מבעבר לקבל החלטות נחושות שיתמכו בדרישת הפלשתינים להכיר בעצמאותם. יותר ויותר ארגונים מצטרפים לתנועת החרם על ישראל".
לקראת הסיום נזכר בעל המאמר, שפרט לאובמה המאכזב, לעצרת האו"ם המבטיחה ולתנועת ה-BDS העושה חיל (תנועת החרם על ישראל), יש גם אופוזיציה בכנסת, והוא מזדרז להתוות לה דרכי פעולה ראויות.
"אופוזיציה זו שהתחייבה להיות לוחמנית, אינה רשאית להסתפק בתגובות או בסיסמאות. עליה לאמץ את תנאיו של אבו-מאזן כנקודת פתיחה למו"מ ולהצהיר על 'כשרותו' כשותף. עליה לפעול בזירה הפנימית והחיצונית כדי לגייס מנהיגים ומדינות לקואליציה רב-לאומית שתדחוף למו"מ מדיני".
אל תחפשו בהמלצות של הארץ איזשהו איזכור לתנאים של ישראל. השתגעתם? לא תמצאו זכר להן. יוק. ישראל - לפי הביטאון הפלשתיני בשפה העברית - חייבת להיענות אוטומטית לכל תנאיו של הפרטנר המושלם והכשר אבו-מאזן, עוד לפני בכלל שמתחיל המו"מ.
בוז'י הרצוג גם נקרא לפעול בחו"ל לגייס "מנהיגים ומדינות" לקואליציה רב-לאומית שתכפה פתרון מוסכם על אבו-מאזן.
חזרנו לטקטיקה הישנה-נושנה של השמאל. אם אין אני לי, ונכשלתי שוב ושוב בבחירות, מי לי, אם לא
המחנה הציוני? העולם? אירופה? עצרת האו"ם? פיפ"א? ה-BDS?
תעזבו אותנו מדמוקרטיה! הישראלים, במיוחד אלה המתגוררים מחוץ לתל אביב, לא קוראים את הכתובת על הקיר מפני שהם אינם יודעים לקרוא. רק אנחנו יודעים, אבל הם לא שומעים לנו.
