לצאת ולהלחם בדאעש עכשיו

קשה להימלט מההרגשה שישנם כאלה בהנהגתנו הביטחונית היושבים שאננים במשרדיהם מול המרקעים המתארים את מלחמות דאעש ב"כופרים" (שזה כולם חוץ מהם), ומאוד נהנים לראות כיצד הם ואויבינו ההיסטוריים מסביבנו, מקיזים דם אלה לאלה, כיצד הם כושלים במלחמה זו - וכיצד בראכ אובמה שוב אובד עצות כיצד לפעול וממשיך להפסיד לאורך כל הדרך...

מנהיגנו הביטחוניים בוודאי אומרים לעצמם שוב ושוב "אסור לנו להתערב, זו לא מלחמה שלנו, שיהרגו שם מה שיותר זה את זה... אבל אם הם יגיעו אלינו, נראה להם את נחת זרוענו..." גישה זו שגויה ומסוכנת.

הבעיה הצבאית האסטרטגית החמורה והמיידית הינה שלמרות שחיילות אוויר שונים חברו נגדם - צבא כנופיות זה, הרכוב על טנדרים וג'יפים עם מקלעים מצליח להביס על הקרקע יחידות של צבאות מודרניים, לכבוש שטחים נרחבים. חדורים במוטיבציה ובלהט דתי ואקסטזה רצחנית הם זוכים באהדת הרוב המוסלמי הנחות והקיצוני-סוני ברחבי המזרח התיכון. הם אפילו מצליחים ליצור אדמיניסטרציה של כיבוש, ליצור לעצמם מקורות הכנסה, ולזכות בנשק שלל רב ומתקדם מתוצרת מערבית.

דאעש גם זוכה לתמיכה עולמית, בעיקר של צעירים סונים מוסלמים בארצות אירופה, שרובם מובטלים ומתוסכלים, ואלה נוהרים להתגייס לשורותיו. בסיכום נבין כי דאעש הינו גוף טרוריסטי מתוחכם ורצחני, המפחיד לא רק אזרחים, אלא גם ראשי מדינות, דהיינו - הינו גוף שיש לחסלו ולהשמידו כליל, כי אחרת יעשה זאת לך.

דאעש כבר נמצא בגבולנו הדרומי (בסיני) מאיים על אילת, ופוגע קשה בצבא המצרי. כל מי ששכל בראשו כבר רואה אותם חוברים מעשית לחמאס בעזה תוך זמן קצר, בו-זמנית, יחידות אחרות שלהם, שועטות לעבר ירדן - ולעבר הגבול הסורי-ישראלי. ישנם היום בירדן מספיק גופים שיחברו אליהם - בעוד הפלשתינים ביו"ש ממש מעריצים אותם, ואני מתאר לעצמי שחלק לא קטן מערביי ישראל רואה בהם כוח מושיע נגד ישראל. אז למה אנחנו מחכים? מה מפריע כיום למסוקי התקיפה של צה"ל לחסל את השיירות של הכנופיות הללו הרכובות על הטנדרים, השועטות במדבר הסורי, חשופות להשמדה? מדוע אנחנו לא משקיעים מאמץ כלשהו לפגוע ולחסל תמנון מסוכן זה?

אני מתריע במאמר זה על הביטחון העצמי המופרז והשאננות של המנהיגות הביטחונית לענפיה, ואני קורא להם שוב להחליט מיידית לטפל בסרטן המסוכן הזה המתקרב לגבולותינו לפני שיהיה מאוחר, לפני שנשלם ביוקר, לפני שנצטרך להקים ועדות-חקירה.