רבנים על הכוונת

"פרשת עמאר" גורמת מבוכה רבה בחצר החרדית. וגם כאב רב. הבן מאיר, שנפלט מהבית בנערותו, והתפקר, מקריב למעשה את עצמו על קידוש אמונתם של אביו ואמו, הקנאים ל"כבוד המשפחה". על-פי כתב האישום הטעון כמובן הוכחה בבית המשפט, הבן מאיר הפעיל אלימות קשה, ממש טרור פיזי, כלפי צעיר בן 17, וזאת כדי לכפות עליו להתרחק מהאחות איילה.

מאיר, החיי כחילוני הולל/פוחז כמעט לכל דבר ועניין, נאבק בשביל בני משפחתו ולמען כיבוד דתם ואמונם. עתה הוא עלול להישלח לכלא לשנים לא מעטות. הבת איילה, עליה ניסה לגונן, ניזוקה יותר מכולם. סיכוייה להשיג שידוך טוב נפגעו באופן בלתי הפיך. זו הטרגדיה המשפחתית, בקיצור נמרץ.

אולי בגלל זאת, זוכה הרב עמאר ליחס מיוחד מבכירים בשירות הציבורי, כמו גם מרבים בקרב מאמיניו ואחרים. אלפי מכתבי תמיכה ועידוד קיבלו הרב ובני משפחתו, מהארץ ומחו"ל. וגם דברי עידוד בטלפון ובפגישות שקיימו. עמאר, מסביר אחד משועי הארץ, מעורר סימפטיה בהתנהגותו. הוא אינו מתנהג בקנאות דתית, והוא פועל ככל יכולתו גם בימים אלה כדי להשפיע על ימנים-קיצוניים לבל יפעלו נגד הממשלה. שרת המשפטים ציפי לבני, יחד עם היועמ"ש מני מזוז וגורמים נוספים בפרקליטות, הלכו לפגישה אצל הרב כדי לגייס את תמיכתו לקריאה משותפת נגד אלימות על-רקע ההינתקות. מפגש דומה לא ערכו עם הרב מצגר. אולי בגלל שהיה מצוי בחקירה, אותה תקופה.

הרב זוכה לדברי עידוד גם מפי ראשי המדינה. בטקס שהתקיים ביד לבנים בירושלים לזכרם של הנופלים במלחמות ישראל, ניגש אליו נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, חיבק ולחץ בחמימות את ידו. האירוע התקיים זמן קצר אחרי שהחלה חקירתו באזהרה, ונקטעה כדי לאפשר לו להשתתף בטקס. מיותר כמעט לציין, כי יש לכך משמעות, גם אם סמלית, וגם אם נהג ברק כפי שנהג כמחווה אנושית ותו-לו. אחרי הכל, הנשיא ברק עומד בראש המערכת המשפטית, אותה מערכת שאמורה למצות את הדין עם המעורבים בפרשה. גם ראש הממשלה, אריאל שרון, לחץ באותו מעמד את ידו של הרב ועודד את רוחו. כך גם שר התמ"ת, אהוד אולמרט, ורבים רבים אחרים.

הרב עמאר "נתפס" כאיש נוח לבריות. הוא אינו "מושך אש", כמו למשל הרב הראשי (האשכנזי) יונה מצגר. זו אולי גם הסיבה לכך שדבריו, בעדותו במשטרה, התקבלו כפשוטם, גם אם התגלו סתירות שיסודן בדברים שאמרו עדים אחרים (בהם בנו מאיר ובתו איילה). הבית גדול, יש הרבה חדרים, אמר. לא ראיתי כלום. ודבריו התקבלו כאמור בהבנה כאילו מדובר בבית דירות גדול מימדים.

פרשת עמאר נחקרה תוך זמן קצר והוכרעה השבוע בהחלטת היועמ"ש כדי הגשת כתב אישום. לא כך פרשת הרב הראשי יונה מצגר. החקירה נפתחה, כידוע, בדצמבר 2004 בהנחיית היועמ"ש מני מזוז, וזאת לאחר שהמידע הראשוני על מעשיו הבלתי תקינים לכאורה נבחנו בפרקליטות במשך כחודשיים. הרב מצגר נחקר כידוע בחשד שקיבל טובות הנאה ממלון מצודת דוד בירושלים. החקירה הסתעפה לעניינים קטנים אחרים, שחלקם טרחניים ושוליים. ובכל זאת, החקירה נמשכת ונמשכת.

מאז שהחלה החקירה חלפו חמישה חודשים. אך למרות זאת, תיק החקירה עדיין לא יצא אפילו מידי חוקרי המשטרה. ככל הידוע לי, החקירה הסתיימה למעשה. מצגר נחקר באזהרה לפחות פעמיים וגם העביר את כל שנדרש ממנו, באמצעות פרקליטו עו"ד יעקב וינרוט. אך משום מה, כאמור - תיק החקירה, עם או בלי מסקנות, טרם סוכם וטרם הועבר לידי בפרקליטות. וכך אנוס הרב מצגר לתפקד במצב של חוסר ודאות, ודבריו היועמ"ש על חקירה מהירה וממצה נשארו בלא כיסוי.

מצב זה אינו תקין. היועמ"ש מזוז הבטיח אומנם לסיים את הטיפול בתיק זה במהרה. אלא שנסיבות חיצוניות מונעות זאת. נודע לי, כי היחידה לחקירות הונאה במשטרה, החוקרת תיק מצגר, מקבלת כמעט מדי כמה ימים מידע חדש המצריך בדיקה ו/או חקירה. לא צריך להיות חוקר גדול כדי להבין, כי גורמים מסויימים פועלים כדי למנוע סגירת תיק החקירה וכך להחזיק את מצגר בתנאים של חשוד ובחוסר ודאות לגבי עתידו.

המצב הזה מעורר רוגז רב גם בחצרו של מצגר. אחד מאנשיו הקרובים אמר לי, כי הרב מצגר כועס: נוקטים במקרה שלו אפליה פסולה. לדבריו, מפלים את הרב האשכנזי לרעה, לעומת הרב הספרדי. הנה, תיק החקירה נגד עמאר נסגר תוך שבוע מעת שנחקר, ואילו מצגר מוחזק עדיין כחשוד וכנחקר בפוטנציה.