נראה שאצל כמה מהטיפשים המקומיים מתחיל ליפול האסימון. פתאום הם מבינים שנגד ישראל מתנהל מסע עולמי מאורגן היטב, נשען על פוליטיקה איסלאמית ואנטישמית, על כסף ערבי ועל אידיאולוגיה של שנאה עצמית יהודית. לצורך מסע זה הוקצו בעשור האחרון כספים רבים, גויסו שונאים מכל קצווי הגלובוס ובכלל זה מישראל עצמה וכל פעולותיהם ממומנות בעיקר בכסף ערבי, אבל גם ממקורות אנטישמיים. משרדי חוץ בעיקר באירופה ולאחרונה גם בארה"ב, תפסו טרמפ על המהלך, והם מסייעים לו פוליטית וכלכלית. ושוטי ישראל באקדמיה ובתנועות השמאל הם מן הגורמים המפיחים רוח גבית חזקה במגמה זו ומספקים לה בעיקר את "האליבי" המקומי.

בראשית הדרך, כאשר דמויות מסוגם של פפה, זנד, בר-טל, נוה ואחרים בנו את עצמם באקדמיה על בסיס השמצתה של מדינת ישראל והתכחשות לזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל - מנמוקים הומניים, כמובן - היה ברור שבאקדמיה קמה קבוצה לא מבוטלת של "צלבנים", שעיסוקם בפגיעה בעם היהודי ובמדינת ישראל. זה היה מודרני, "סקסי" ומשתלם לשולחים, לנשלחים ולתומכיהם. בעולם ההזוי של האקדמיה, במיוחד בתחומי מדעי הרוח והחברה שבהם תאוריות ודימיונות מחליפים לעיתים קרובות את המציאות, ודקונסטרוקציה היא שיטה מתקדמת לתאור עולם רצוי לכותב או לדובר אבל שאינו בנמצא - יש בכך סיכון, וישראל לא התגייסה בזמן לבודד, לנטרל ולבטל סיכון פוטנציאלי זה.

עתה באים ראשי האוניברסיטאות בזעקות שבר. הם שהגנו כביכול על "החופש האקדמי" באמצעות הגנה על הזכות של המשמיצים להשמיץ, היו צריכים להיות ערים יותר מאחרים למשמעות העובדה שהאקדמיה הפכה בית יוצר לתנועות חרם נגד ישראל וישראלים. אופיה של האקדמיה הוא שרירותי. חופש אקדמי שמנוצל לרעה הופך כלי נשק מסוכן בידי מי שפועל לנצלו להשפעה שלילית על תלמידים, חוקרים צעירים וקולגות, כאשר הם נעשים תלויים בו. זכור לי הטיב הויכוח סביב פרשת נוה באוניברסיטת באר-שבע, כאשר ניצל את מעמדו כרמ"ח בתחום מדעי המדינה לקרוא לחרם אקדמי על ישראל וזכה להגנת הנהלת האוניברסיטה, שוב בנימוק המוזר של חופש הדיבור ובאוניברסיטה - ה"חופש האקדמי".

מעשה פוגעני

מרכז הדיון היה האם קריאה לחרם והטפה לחרם הן גרימת נזקים וחבלה באוניברסיטה כולה ובעולם האקדמי הישראלי כולו, "סתם" חופש דיבור לא מזיק, שבו האינטליגנציה "חושבת" בקול רם. אני גרסתי כבר אז שקריאה לחרם היא מעשה פוגעני ולא ביטוי ל"חופש דיבור". נדרשו לור"ה ¹ עוד כמה שנים, ונדרשה פסיקה של בית המשפט שקריאה לחרם אינה חופש דיבור בכדי להבין שאת הבור בו הם נמצאים כיום - והוא עדיין לא כצעקתה - הם כרו לעצמם במו ידיהם. שהרי הברירה היא בין "משטרת מחשבות", כלומר מתן לגיטימציה לרעיונות נבחרים אחדים שאושרו ע"י "המוסמכים לדבר" ורק להם, או חופש דיבור אמיתי, יכולות לדור בכפיפה אחת דעות שונות, אבל אף אחת מהן למעט הסתה, אינה נתונה לחרם תוצאתי. משום שאם יש בסיס להחרים אחת, זו שאינה נראית לקבוצה אחת, יש גם בסיס לחרם נגדי ולצעדי נגד נוספים. ומשום שלא הגענו "לשכל" בזמן, כאשר ההתפרעות האינטלקטואלית הייתה באיבה, צריכים להגיע אליו עכשיו, אבל חזק ומהר, ובלי רחמנות של שוטים.

לדידי אין הבדל בין חרם אקדמי, לחרם על ישראלים שחיים בישובים שמעבר למה שמכונה "הקו הירוק", לחרם על סחורות ישראליות מכל מקור שמדינת ישראל הריבונית רואה אותו כלגיטימי, או כל חרם אחר. חרם הוא מלחמה ללא שימוש בנשק חם. אם נפנים עובדה זו, נבין היטב את משמעות החבלה שמחבלים ידידים מפוקפקים וישראלים שוטים באינטרסים הלאומיים שלנו, ונתפנה לפעול מולם ונגדם באופן אינטנסיבי ובכלים מגוונים. דמוקרטיה איננה יכולה להיות אנרכיה. היא הופכת לאנרכיה כאשר כל זב חוטם ומצורע הופך על-פי רצונו ודעתו הפרטית לראש ממשלה חלופי לרה"מ הנבחר, ומנהל מדיניות לאומית עצמאית.

ממשלת ישראל הניחה ליותר מדי דברים להתנהל במסגרת הרופסת של חופש דיבור שהופך לחופש המעשה שהופך לחופש הפגיעה שמתגלגל לחופש החבלה בכולם ובכול. אפשר לא לאהוב את ההתישבות באיו"ש, אבל כל עוד הממשלה והכנסת מתירות אותן ותומכות בהן, הן לגיטימיות כמו ההתישבות בת"א בגליל ובנגב. זו מדיניותה של מדינת ישראל והיא מחייבת את אזרחיה מבחינת המעשה, גם כשהם סבורים שהיא אינה נכונה. מותר לחשוב אחרת, לכתוב אחרת, ואפילו לדבר אחרת, אסור לפעול אחרת. רק אויבים פועלים נגד המדיניות הלאומית משום שהם אינם מסכימים לה; אזרחים פועלים לשינויה מבפנים באמצעות ההליכים הדמוקרטיים העומדים לרשותם. חייבים להדק גם את הברגים הללו בדיבור, בחקיקה ובתקנות וגם במעשה.

מלחמות אסימטריות

טוב עושה ראש הממשלה שהפעיל תוכנית להתמודדות מול תנועות החרם, וחבל שעיכב זאת עד כה. אבל במלחמה כמו במלחמה - בפה מלא, במלוא העוצמה במלוא החריפות ובלי יוצאים מן הכלל. זירת הלחימה הראשית היא ארה"ב, ושם הקושי הגדול הוא ממשל אובמה מדיניותו הגלויה והסמויה. אולם שם יש לישראל גם את מקורות התמיכה והעוצמה הגדולים ביותר שאותם ניתן וצריך למנף גם לעבר אירופה.

נהוג לדבר היום על מלחמות אסימטריות, שבהן מתחולל מאבק כוחני אלים בין מדינות לבין אירגונים לא מדינתיים, בדרך כלל ארגונים תת-מדינתיים. רוב המלחמות הללו הן מלחמות טרור, מלחמות שבהן מופעלת אלימות מצד הארגונים התת-מדינתיים נגד אזרחים לא חמושים של המדינה היריבה, במטרה לשנות את מדיניות ממשלתה לכיוון התואם למטרותיהם של לוחמי הטרור או שולחיהם. החרמות, במיוחד חרמות כלכליים ופוליטיים, הופכים בהדרגה לתחום נוסף של מלחמה "לגיטימית" ולא אלימה כביכול. לאחרונה הם מחליפים את השימוש בכוח פיזי אלים, ככוח קוואזי-אלים כלכלי או פוליטי. בסוג זה של מלחמה פועלות מדינות כלל חזקות, או גושי מדינות, נגד מדינות בעלות יכולת כלכלית או פוליטית פחותה, במטרה לכפות את רצונן בדרכים שהנראות שלהן קשה פחות לעיניים מזו של אלימות צבאית קונבנציונלית. במהותם של הדברים, בשני המקרים מדובר בכפיה כוחנית של גורם חזק על גורם חלש יותר לנהוג כרצונו של החזק. מאחר שזו כפייה, קיים ספק מוסרי חמור לגבי מידת הלגיטימיות של המהלך כולו, ולגבי השאלה מה תוקפו של שינוי שמושג בדרך של כפייה ולא בדרך של הסכמה מרצון.

דומני שחלק מהבעיה הקשורה בנסיונות החרם נגד ישראל טמון באסימטריה הישראלית-ערבית-איסלאמית ², שבתקופות קודמות אוזנה במידה לא מבוטלת על-ידי ארה"ב ידידותית הרבה יותר ואירופה נגועה במיליטנטיות אנטישמית פחותה בהרבה. האסימטריה הזו באה לידי ביטוי בארגונים בינלאומיים, החל מהמוסדות הרשמיים של האו"ם דוגמת מועצת-הביטחון ³, דרך אירגוני המשנה שלו ועבור לאירגונים אזוריים ויעודיים דוגמת פיפ"א. בגלל ריבוי המדינות האסלמיות והערביות - קרוב ל-60, קבוצה זו פועלת באופן קבוע כבלוק אנטי-ישראלי כמעט בכל נושא, או חוסמות את השתתפות ישראל בגופים חשובים דוגמת מועצת-הביטחון. לפיכך, ישראל מעולם לא הייתה חברה במועצת הביטחון בעוד רבות מהחלטות המועצה (כ-2140) ⁴, כמעט יותר מבכל נושא אחר, עוסקות בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני.

קיצוניות והגזמה

פן אחר הוא ההשראה ששואבים יריבי, בוודאי גם אויביה ואפילו חלק מידידיה המפוקפקים מהזיכרון של המאבק באפרטהייד הדרום-אפריקני. אין זה מקרה שהמלה אפרטהייד מופיעה תדיר בפרסומים אנטי ישראלים, לרבות בחוגים "המתקדמים" שלנו, חרף העובדה שמומחי אפרטהייד גורסים שאין שום דימיון בין מרכיבי הסכסוך הישראלי-ערבי לבין האפרטהייד הדרום-אפריקני. ולמען האמת, תופעות של אפליה וגזענות בארה"ב ואפילו במקומות אחדים באירופה עצמה, חמורים יותר ממקביליהם בישראל. הזיקה הפסיכולוגית שיוצרים מתעתעי-עולם הדימויים הבינלאומי בין האפרטהייד הדרום-אפריקני לוויכוח הישראלי-ערבי, עדיין משרתת אותם היטב, ולדידם אין זה חשוב אם זו אמת או לאו. בחוגים פונדמנטליסטים קיצוניות, הגזמה וחד-ממדיות הם מאפיינים שכיחים.

ברוב הארגונים הבינלאומיים חלים כללי המשחק שהוגדרו בהם או בתקנוניהם על חברים בארגון, או על מי שחתמו על האמנות המשותפות לכלל החברים. משקלם של הארגונים הבינלאומיים עולה ביחב"ל המודרני בין היתר בגלל משקלן של המעצמות המחפשות לגיטימציה למעשיהן בחסות הארגונים הללו מצד אחד, ושל גושי המדינות האזוריים והיעודיים המגבירים כך את משקלם היחסי בזירה הבינלאומית, מצד שני. על-רקע שינויים בגישת הממשל האמריקני הנוכחי כלפי ישראל ומעטפת ההגנה המדינית שהוא מעניק לה, והואיל וגברה הנטייה האירופית להסדיר את יחסיה עם העולם המוסלמי והערבי על-חשבונה של ישראל, צריכה ישראל לבחון מחדש את כדאיות חברותה באירגונים הבינלאומיים. חברות בארגונים ובאמנות, במקרה של ישראל, נושאת לעיתים קרובות על-פניה נטל גדול יותר של חובות מאשר תמורה של זכויות. לכן, צריכה ישראל לבחון את כדאיות המשך החברות על בסיס מאזן נטל-זכויות, נכון לעת הזו ולעתיד הקרוב, ולהשעות חברותה באירגונים ומוסדות שבהם האפליה נגדה או המאזן הנ"ל נוטים בברור ובאופן קיצוני נגדה. אין שום קדושה בחברות שכל כולה אפליה ונזקים מתמשכים.

ייזום של מהלכים ליצירת מסגרות חלופיות למסגרות הקיימות שבהן ינתן פתרון סביר יותר והוגן יותר למדינות קטנות ובינוניות שאינן מאוגדות בגושים הקיימים, הוא מהלך טיפוסי וחשוב שבו אמור לטפל משרד החוץ הישראלי כחלק מהמטלות שלהערכתי הזניח במשך שנים רבות.

קשר לוגי

ייזום של מהלכי-נגד צריך להיות: תמהיל של ערעור על הנחות היסוד הפלשתיניות - חידוש העמדות הציוניות היסודיות המעגנות את קשריו וזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, כבימי המאבק הציוני להקמת המדינה. משום מה השכיחה מאיתנו "תורת הפינוי בשלבים של הארץ" מיסודו של השמאל בישראל, את הסיבות בגללן אנו כאן ואת התכלית הציונית היסודית של עם ישראל לארץ-ישראל. ואם אנו איננו מבטאים זאת בהתמדה, בפה מלא ובשיכנוע עצמי עמוק, איש לא יעשה זאת במקומנו?! ועליו לשלב גם מעשים - תמהיל רחב מאוד של עשייה שילמד כל מי שעיניים בראשו שלחצים הם עניין אבוד מראש וחרב פיפיות, ויש רק דרך אחת להסדר: פשרה היסטורית ישראלית-ערבית, שיסודה בהשלמה ערבית עם זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ-ישראל עם גבולות ביטחון ופשרה טריטוריאלית ישראלית עם ערביי ארץ-ישראל, שבה חלק מהם חי באוטונומיה מדינית מפורזת באיו"ש שגבולותיה מוסכמים כשכל הישויות הערביות מקיימות שלום מלא וקשרים דו-צדדיים עם מדינת ישראל. אסור לנהל קמפיין של פניקה, ואסור להסתפק רק במילים. כל מהלך אנטי - ישראלי צריך להענות בצעדים שכנגד במעשה או במחדל, וביצירת הקשר הלוגי בין הדברים.

אין התכנות לשום הסדר אחר בארץ-ישראל המערבית והגיע הזמן לומר זאת בפה מלא ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כחלק מן המאבק הכולל בנסיונות לדה-לגיטימציה שלנו. המשך הנסיונות ימנע התקדמות והמציאות תקבע על-ידי האילוצים הדמוגרפיים, הכלכליים והביטחוניים בשטח. ככל שיחלוף הזמן, יהיה התהליך לפחות ופחות הפיך ולפחות ופחות נשלט, וזו איננה רק בעיה ישראלית זו גם בעיה ערבית וגם בעיה של כל מי שחשוב לו ליישב את הסכסוך באופן הגון, תוך תרומה ליציבות האזורית, והסתלקות מדימיונות פרועים. ישראל בת 70, הוא בערך קו הזמן האולטימטיבי שבמסגרתו צריך לסגור את הנושא.