ראש לשכת עורכי הדין הנכנס, אפי נוה, דיבר לפני שבועיים על עורכי דין חסרי כישורים כמי שהם בעלי "רישיון להרוג". עד כמה שהדברים יישמעו בומבסטיים, נוה צדק. עורך דין גרוע יכול להרוס את חייו של לקוחו, ואני לא מדבר על תיקים מובנים מאליהם כמו רצח, אונס או אימוץ. עורך דין שאינו יכול להוציא עבור לקוחו פיצוי הולם בעקבות תאונה, למשל, דן אותו לחיי מחסור. עורך דין שאינו יכול לגבור על דייר סרבן, מנציח חיי אומללות של דיירים אחרים. וכך הלאה וכך הלאה.

הבעיה עם הצפת המקצוע היא, שזה כמו שאמר מרק טוויין על מזג האוויר: כולם מדברים עליו ואיש אינו עושה דבר בנדון. ההצפה הזאת סותמת את בתי המשפט, גורמת לעינויי דין ולעיוותי דין, הורסת את אמון הציבור במערכת המשפטית וכאמור - עלולה לעלות בחיי אדם. אם זה לא מספיק בשביל לטפל בה בנחרצות, אני לא יודע מה כן.

אז מה עושים? הנה כמה הצעות על קצה המזלג. להעלות את ציון המעבר בבחינות הלשכה ל-80. לכלול בבחינות כמה שיותר שאלות במשפט מעשי. להאריך את ההתמחות לשנתיים ולוודא שהיא משמשת לעבודה משפטית ולא לעבודה מזכירותית. ואם אין ברירה - להגביל לתקופה מסוימת את מספר הרשיונות שיינתנו מדי שנה.

אם יהודים יעלו להר-הבית יישפך דם; יהודים יתפללו בהר-הבית על גופתי. את הדברים החמורים הללו לא אמר אבו עבאס ולא אמר מנהיג של ארגון טרור. אמר אותם ג'מאל זחאלקה, חבר בכנסת ישראל - ומשום מה (ואולי לא משום מה) הם עברו כמעט ללא תשומת לב.

נניח בצד את העובדה הברורה, שאמירה דומה מהכיוון הימני של המפה הייתה יוצרת סערה אדירה ואולי אפילו מחאה בינלאומית. נעסוק בדברים לגופם: אם יהודים יבקשו לממש את חופש הפולחן שלהם, מאיים חבר כנסת, הם יירצחו. חד וחלק. אין שום משמעות אחרת לדברים. הרי זחאלקה לא התכוון שהיהודים המתפללים יכניסו אקדחים לטליתותיהם ויחביאו סכינים בסידוריהם, כדי לפרוץ את דרכם להר-הבית.

זוהי הסתה לרצח. זוהי קריאה ברורה לכל מוסלמי באשר הוא: אתה רואה יהודי מתפלל בהר-הבית - תהרוג אותו. או ליתר דיוק: אתה רואה יהודי נכנס להר-הבית - תהרוג אותו לפני שהוא יתפלל. על אמירה כזאת לא צריכה להיות חסינות, לא פרלמנטרית ולא משפטית. אבל כלום לא ייעשה: האימפוטנציה שלנו מול מי שמנצלים את הדמוקרטיה הישראלית כדי להילחם במדינת ישראל היא מן המפורסמות (ע"ע חנין זועבי), והוויתור שלנו על הר-הבית מפורסם לא פחות. וכך יכולים זחאלקה וחבר מרעיו לקרוא באין מפריע לרצח יהודים.

הסיור בסלון האווירי המרשים בלה-בורז'ה מעורר גם שאלה כבדת משקל, וסליחה אם היא נשמעת פופוליסטית: היכן הייתה האנושות אם מה שמושקע בביטחון/במלחמה היה מושקע ברפואה/בחברה? אתם יודעים מה - מחצית מזה. אני מוכן להסתפק גם בעשירית. סכומים כאלו היו מספיקים כדי למצוא תרופה לסרטן, לספק מים נקיים בכל פינה בכדור הארץ ולחבר את כל ילדי העולם לאינטרנט.

אני לא תמים. "יצר לב האדם רע מנעוריו", קבע הקדוש ברוך הוא זמן קצר לאחר מעשה בראשית. שניים מארבעת בני האדם הראשונים רבו על כבוד וטריטוריה, וקין רצח את הבל. מאז, תולדות האנושות ותולדות המלחמות הן כמעט סיפורים זהים. רק בביאת המשיח, מבטיח לנו הרמב"ם, ייפסקו הקנאה והתחרות, ואז יתגשם חזונו של ישעיהו על "וכתתו חרבותם לאתים... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

ובכל זאת, אחרי שמתפעלים - ובצדק - מהמטוסים ומהמסוקים, מהטילים ומהלווינים, מהטילים ומהמכ"מים, אחרי זה מותר להשמיע אנחה קטנה ולשאול מדוע האנושות מעניקה רישיון להרוג הרבה יותר בקלות מכפי שהיא מעניקה רישיון להחיות.

שתי תקלות קשות אירעו השבוע למטוסי אל-על: אחד מהם הושבת למשך יממה בבייג'ין, והשני נאלץ לחזור על עקבותיו באמצע הדרך לניו-יורק. זה בא שבועיים בלבד אחרי תקלה דומה בטיסה אחרת לניו-יורק, וחודשיים אחרי שמטוס של החברה ביצע נחיתת חרום בנתב"ג. הרצף הזה מדאיג. אנחנו לא עוקבים אחרי חברות תעופה אחרות ולא יכולים לדעת האם מדובר בסדרה יוצאת דופן של תקלות, אבל לנו אכפת מאל-על - גם כי זה שלנו וגם כי רבים מאיתנו טסים בה.

בהתחלה חשבתי שאל-על מנסה לכבוש יותר מדי יעדים עם פחות מדי מטוסים: 39 מטוסים ו-40 יעדים. אבל השוואה לחברות תעופה אחרות מעלה, שזהו יחס סביר לחברות בגודל הזה: בריסל איירליינס מפעילה 48 מטוסים ל-76 יעדים, ב-KLM יש 115 מטוסים על 138 יעדים, ברויאל ג'ורדניאן היחס הוא 36 ל-60. אומנם בחברות גדולות היחס שונה משמעותית (235 מטוסים ל-204 יעדים באייר פראנס, 215 ל-134 באיזי ג'ט, 966 ל-344 באמריקן איירליינס), אבל כאמור - בקבוצת ההתייחסות שלה, אל-על במצב סביר.

ייתכן שזה קשור לעובדה שרוב מטוסי אל-על הם בני 20-15 ואפילו יותר. ייתכן שיש כאן סוג של חפיפניקיות ישראלית. ייתכן שאני סתם מתרגש מצירוף מקרים. הכל יכול להיות. מה שבטוח הוא, שחייבים לוודא שהתקלה הבאה לא תעלה בחיי אדם.

המילים "רישיון להרוג" הומצאו כנראה בשביל עברייני תעבורה כרוניים. אתם יודעים: אלו שאחרי שהם עושים תאונה קטלנית, אנחנו שומעים שיש להם 40, 50, 60, 70 ויותר הרשעות קודמות. ואז כמובן כולנו שואלים: איך לעזאזל לנהג הזה עדיין יש רישיון? התשובה היא: רחמנים בני רחמנים. זאת הפרנסה שלו, יש לו ילדים להאכיל, הוא יעבור קורס נהיגה מונעת, יהיה בסדר.

הגיע הזמן להפסיק את זה, ואם בתי המשפט לא מסוגלים - המחוקק חייב להתערב. כיום כבר יש פסילת מינימום סטטוטורית על נהיגה בשכרות, וצריך להחיל אותה גם במבט מקרו ולא רק במבט מיקרו. כלומר: אחרי כך וכך הרשעות - הרישיון יישלל ל-X חודשים. יחזור הנהג לסורו - הרישיון יישלל ל-2X. יש כמובן מקום לקביעת מדרג, כאשר בעבירות החמורות תהיה שלילת חובה אפילו אחרי מקרה אחד או שניים. ומי שייתפס נוהג ללא רישיון - יישלח לכלא, שוב לתקופת מינימום. הרחמנות הנוכחית עולה לנו בדם.

כאן המצב גרוע עוד יותר מאשר במכוניות: כאן בכלל אין צורך ברישיון, ושלא יהיה לכם ספק שמקרה המוות הראשון הוא רק שאלה של זמן. מדובר בכלי רכב ממונע לכל דבר, אבל משום מה לא צריך בשבילו רישיון, לא צריך להירשם בשום מקום ולא צריך לרכוש ביטוח. והיכן נוהגים בו? כמובן, על המדרכות, שהרי מן המפורסמות שבישראל המדרכות מיועדות להולכי רגל רק אחרי שהשתמשו בהן מכוניות, אופנועים, אופניים, כלבים, מיכלי מיחזור, פחי אשפה, דוכני פיס ובתי קפה.

ייתכן שהכוונה טובה: לצמצם את מספר המכוניות, וממילא את הגודש בכבישים ואת זיהום האוויר. אפשר להשיג אותה גם אם יהיו חובות רישוי, רישום וביטוח. עוד 200-100 שקל לשנה לא ישברו את מי שמעדיף אופניים חשמליים על פני מכונית. והעיקר: לא צריך לחכות למקרה המוות הראשון, שכאמור - הוא רק שאלה של זמן, וקרוב לוודאי שיעלה בחייו של ילד או בחייו של זקן.

בשבוע שעבר התבשרנו שהמשטרה ממליצה על חובת רישוי, אך על זה יש לנו שלוש הסתייגויות. האחת: מדובר בהמלצה בלבד. השנייה: גם אם תהפוך לחוק, זה יקח הרבה זמן. השלישית: גם אם זה יהיה חוק, אני לא ממש רואה מי יאכוף אותו.