לימון ושמו חטיבת דובר צה"ל

אקדים גילוי נאות: אני מכיר את רות ירון, הפורשת בשבוע הבא מתפקיד דוברת צה"ל, עוד בזמן היותה מדריכה במכללה לביטחון לאומי. חבריי בוושינגטון הבירה יודעים לספר רק טובות עליה מימי היותה בצוות שגרירותנו שם. יתר על-כן, שמחתי מאוד כשמונתה לתפקידה - גם מפני שירון הוחזקה בעיניי כאשת מקצוע מצליחה בתחומה וגם בהיותה האשה הראשונה בתפקיד הזה.

משהו רע עבר על רות ירון במעבר מהמכללה לביטחון לאומי לחטיבת דובר צה"ל לפני כשלוש שנים. אני מעריך, שזו רוח היחידה.

דובר צה"ל הינה יחידה מוזרה ביותר בצה"ל, והרקורד המבצעי שלה מאז הקמתה בימי תש"ח הינו של כישלון מוחלט. כלומר, כבר חמישים ושבע שנים לוחם צה"ל באויב מבלי שיש לו סיוע בתחום יחסי הציבור. אדרבא.

זה התחיל במלחמת הקוממיות - כנראה, הרבה בטרם התחיל ה"כיבוש". ליתר דיוק, זה המשיך במלחמת הקוממיות. ב"הגנה" היה יחס של בוז לפעילות יחסי ציבור. אולי מפני שהארגון כשל בכל אשר עשה בנושא - בעוד "הפורשים" ניהנו מיחסי ציבור טובים בארץ ובעולם. הדבר בולט במיוחד במאמר, שפרסם בשנת תש"ט כתריאל כ"ץ, דובר ה"הגנה", ב"ספר השנה של העיתונאים" לסיכום פעילותו.

לעומת השטויות המקצועיות של כ"ץ - למעשה, שלושת האירועים, ששינו את דעת העולם בקשר למאבק היהודי לעצמאות בארץ-ישראל, היו הצלחות ביחסי ציבור.

- פרשת אניית המעפילים, שעוכבה בנמל לה-ספציה בצפון-מערב איטליה;

- פריצת כלא עכו;

- וכמובן, פרשת האנייה "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס).

שני האירועים האחרונים מפורסמים וידועים היטב בעולם, עד שליאון יוריס כרכם יחדיו בספרו "אקסודוס", שסיירת "גולני" שיחקה בגרסתו המוסרטת את לוחמי ה"הגנה" - מבלי ששם לב לתהום הסיזון, המפרידה בין שני הארגונים. שני האירועים הללו היו חשובים ביותר כיוון שהיו רקע לביקור ועדת האו"ם לחקר ענייני ארץ-ישראל (UNSCOP), שבסופו של דבר הנפיקה את החלטת החלוקה, שסיימה את המנדט הבריטי. לדעתי, חשיבותם רבה יותר מרוב פעילות ה"הגנה" ו"הפורשים" גם יחד.

יחידת דובר צה"ל כל-כך לא-מוכשרת בתפקידה - עד שאפילו הצליחה להיכשל במשימתה במלחמה "טובה", כמו מלחמת ששת הימים. ולא נזכיר את כישלונה המחפיר (שיש לו עוד אבות; ובעיקר, תרבות דיווחי השקר בצה"ל) במלחמת יום הכיפורים.

באמריקנית קוראים למוצר רע - "לימון". חטיבת דובר צה"ל הינה לימון ותיק, ונדמה לי, שהכל מסכימים על-כך.

ראשית, על חטיבת דובר צה"ל לדורותיה (ומדובר בכשישים שנה) פיקדו אנשים לא-מוכשרים בתחום התקשורת. רק שלושה-ארבעה מדוברי צה"ל היו אנשי תקשורת, וגם לא כל אלה הצטיינו בתחום, ואפשר להבין את מינויים לתפקיד מלכתחילה.

בין דוברי צה"ל בלט לטובה מוש פרלמן המנוח, מייסד היחידה. פרלמן היה עיתונאי אמריקני, שידע בדיוק מה לעשות. מה שעולל לבריטים בפרשת לה-ספציה ראוי ללמידה בכל בית-ספר לתקשורת.

אחריו לא היה אחד בלשכת דובר צה"ל, שניחן ביצירתיותו ובמקוריותו. אפילו אם בשלב מסוים (בעיקר, בשלושת העשורים האחרונים) נשלחו דוברי צה"ל לקורס דוברים בבסיס ההדרכה האמריקני לדוברים צבאיים - הם לא נהפכו במחי נסיעה לארה"ב לדוברים. מבחינה זו - יחידה זו הינה חריגה בתחום המקצועי. די להשוותה לפרקליטות הצבאית, או למפקדת קצין רפואה ראשי, שבראשן עמדו תמיד משפטן, או רופא בהתאמה.

שנית, רבים מדוברי צה"ל היו אנשי מודיעין, שלא נמצא להם תפקיד/קידום באמ"ן. רוב דוברי צה"ל מונו לתפקיד כיוון שכשלו במרוצתם לקידום מקצועי בתוך חילם, או כפתרון לשיבוצם ולקידומם - עד שירווח לשלטונות הצבא.

שלישית, חוסר המחשבה, המאפיין פעילות צבאית (האם בכל צבא?), מביא את הקצונה הבכירה שלנו, האטומה לכל אפשרות של חדשנות ולחשיבה פשטנית וליניארית. כשהקצונה נותנת עדיפות וזכות קיום רק למה שיורה - יש ליחסי הציבור של צבאנו (בניגוד ליחצ"נות של עצמם - בעיקר, לצורכי קידום ולמען השתלבותם בפוליטיקה הישראלית), גם כיום, חשיבות שולית. יתר על-כן, עדיין איני מאמין, שהיו ממנים קצין שלישות מוכשר לפקד על אוגדת טנקים רק משום שנגמרו תקני תא"ל בחיל השלישות. אבל כל קצין שלישות, שאין לחילו חפץ בו, יכול להיות דובר צה"ל.

רביעית, משך הכהונה של דוברי צה"ל קצר במיוחד. הדבר מפתיע מאוד כיוון שכאמור מממנים לתפקיד קצינים, שאין להם כל רקע בתחום הזה.

האמנם ניתן לנצח במלחמה ללא הארטילריה של התקשורת?

צה"ל לומד כבר יותר משישה עשורים את התשובה השלילית לשאלה זו, אך מסרב לקבלה - כמו הליטאי המפורסם מהבדיחה, שהגיב למראה ג'ירף בגן-חיות באמירה, "אין חיה כזו".

חמישית, חוסר המחשבה דנן הינו תולדה של אי-מקצועיות הקצונה בצה"ל ושל חוסר הבנתה בענייני צבא וביטחון ובתחום הניהול. רוב הקצונה עובר באוניברסיטה רק כדי לקבל תוספת ניכרת לשכרו, ולא כדי ללמוד. הוא אינו מכיר את תולדות המלחמות; אינו יודע מה נעשה בצבאות זרים; אינו מכיר דבר מחוץ לחילו, ולפעמים גם זה לא; אינו יודע דבר בניהול; אינו קורא (שלא נדבר על קריאה של ספרות זרה); ואינו מקבל חידושים ואמיתות, שלא ניסה על בשרו וביחידתו.

שלא יהיה ספק - הכישלון של חטיבת דובר צה"ל אך מאפיין את הנעשה בצה"ל; אך המאמר הזה ידון רק בחטיבת דובר צה"ל.

למרות שנכתב לא מעט - גם בעברית - על יחסי צבא-תקשורת, אין קצונתנו הבכירה מאמינה לכתוב. אפילו כשהכותב הוא הרמטכ"ל (שאול מופז), מפקד חיל האוויר (איתן בן-אליהו), או ראש אכ"א (רן גורן). בן-אליהו הגדיר בצורה מבריקה ביותר את התקשורת כזירה במלחמה ("מערכות" 321, נובמבר 1991). בזירה זו צה"ל נכשל כל הזמן. הכל בצבאנו מצטטים כמו מוכי-ירח את שטויות הרמטכ"ל, משה יעלון, בדבר "צריבה תודעתית", ואינם מבינים זאת, או אפילו פועלים בניגוד לרעיון (בהזדמנות שאל אותי מתרגם סימולטני כיצד לתרגם את פליטת הרמטכ"ל לאנגלית. הצעתי לו - Cognitive BBQ).

כותבים אמריקניים הגדירו את יחסי הציבור של הכוחות המזוינים כמכפיל-כוח. כלומר, בכוחם להעצים ניצחון, או לבטלו. כמעט -כישלון במתמטיקה, אך כאב לשני מתמטיקאים מוכשרים, אנסה להבהיר כמה חוקי יסוד של מכפלות:

- כאשר המכפיל חיובי (גדול מאפס) וגדול מאחת - המכפלה תגדל מהמשתנה הנכפל.

- כאשר המכפיל חיובי, אך קטן מאחת - המכפלה תקטן ללא קשר לגודל המשתנים האחרים.

- כאשר המכפיל הינו אפס - המכפלה תאופס ללא קשר לגודל המשתנים האחרים.

- כאשר המכפיל שלילי (קטן מאפס) - המכפלה תמיד שלילית ללא קשר לגודל המשתנים האחרים.

כלומר, אם יחסי ציבור אכן הינם מכפיל-כוח, הרי צריך לדאוג תמיד, שיהיו גדולים או שווים לאחת. ולא - כל מאמצינו המבצעיים יירדו לטמיון. ראו המלחמה בטרור בדרום לבנון (ובעיקר, מול "חיזבאללה") והמלחמה בטרור הפלשתיני ולא רק מאז ספטמבר 2000.

בגלל ניהול מקצועי לקוי (דוברי צה"ל לדורותיהם) ובגלל טיבו הלקוי של המשתמש (רמטכ"לים ואלופים לדורותיהם) - נשמר תמיד מכפיל-הכוח הזה ברמה אפסית, או אפילו שלילית.

לצערי, יש הלימה גבוהה בין רמת המבצעים בצה"ל לבין רמת המבצעים של חטיבת דובר צה"ל, ושתיהן מתכנסות אל מתחת ללקוי. אך יש לזכור, כי ההסבר הלוגי-מתמטי מבהיר היטב כי אפילו ביצועים בינוניים ומטה (כמו הישגי צה"ל מאז מלחמת ששת הימים) יאופסו על-ידי יחסי ציבור גרועים (ביצועי יחידת דובר צה"ל במלחמה זו).

אסור לשכוח את העובדה הבסיסית: דובר צה"ל הינו יועץ של הרמטכ"ל. כלומר, כישלונו הינו כישלון הרמטכ"ל. יתר על-כן, דובר גרוע יכול להכשיל רמטכ"ל (שוב - משל מכפיל-הכוח עובד, כנראה). חשוב לדעת, כי למרות שמנהלים בכירים (וכזה הרמטכ"ל) מחזיקים להם יועצים ליחסי ציבור - הם אחראים אישית ליחסי הציבור של אירגונם. זה נובע מהיות יחסי הציבור אמצעי חשוב לגיוס דעת הקהל למען יוכל הארגון לבצע את משימותיו.

מאז מלחמת קרים ומלחמת האזרחים האמריקנית (אמצע המאה התשע-עשרה) התקשורת הינה חלק בלתי נפרד מהמלחמה המודרנית. התפתחות הטכנולוגיה הצעידה את הטלקומוניקציה לרמה מתקדמת, שמאפשרת דיווח חדשותי ב"זמן אמיתי" מכל פינה בעולם - אם יימצא התקציב לכך. התעלמות מהתקשורת יכולה להכשיל מהלכים חשובים, ולהופכם לאסון אסטרטגי.

הבנה כזו היתה ליאסר ערפאת כשהשתלט אש"ף על התקוממות הפלשתינים (אינתיפדה) בדצמבר 1987. הפעילות הספונטנית כביכול של המתפרעים תואמה היטב עם התקשורת הזרה, כדי להבטיח את הניצחון לפלשתינים - גם על דפי העיתונות הבין-לאומית. לדוגמה: כשהחליטה ממשלת ישראל - באישור בג"ץ - לגרש את מנהיגי חמאס ללבנון, ליוותה רשת CNN את העניין בשידור חי ורצוף, והפכה זאת למפלה נחרצת של ישראל.

דוגמה אחרת הינה הבדיה אודות הריגת הילד מוחמד א-דורה בתקרית ליד צומת נצרים. ההריגה בוימה על-ידי שחקנים ועל-ידי צוותי טלוויזיה פלשתינים, ורשת חדשות צרפתית הפכה זאת (בסיוע כתב ישראלי) לסיפור חדשות. דובר צה"ל הודה בהריגת ילד, שלא נהרג מעולם, ונתן "רוח גבית" לתעמולה הערבית נגד מדינת ישראל. עכשיו, אחרי שצה"ל הזדרז להודות בהריגה (כהרגלו - מבלי שתחקר כלל את האירוע), לך תוכיח, שאין לך אחות.

ועוד כישלון חרוץ: דובר צה"ל יצא להתקפה על האו"ם בטענה, שאמבולנסים של סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלשתינים (ססו"ת - UNRWA) מעבירים אמצעי לחימה עבור המחבלים - טענה נכונה לחלוטין, שיש לה אלפי הוכחות. אלא שהוא הביא הוכחה מפוקפקת לחלוטין, שהופרכה בין רגע.

צריך לציין גם הצלחה מקרית: צילומי מזל"ט מ"ההלוויה", שביימו הפלשתינים בג'נין לאחר מבצע "חומת מגן", הוכיחו מעל לכל ספק את שקריהם על ה"טבח" בג'נין.

בסיכומו של דבר, חטיבת דובר צה"ל אינה מספקת ארטילריה של תקשורת למבצעי צה"ל. היא בקושי מתפקדת כדוברת הרמטכ"ל. בבחינה ריאלית של תולדות צה"ל - יחידה כזו חיונית רק כיוון שהיא מתפקדת כמקום שירות נוח קל"ב עבור בני העלית.

דן חלוץ, הרמטכ"ל הנכנס, מביא איתו - אני מקווה - רוח חדשה, שתנקה את האורוות - רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, ותיפול עלינו הפורענות, אחרי עשרות שנים של רמטכ"לים אדומי כומתה, שהצעידו את צה"ל אל מחוזות החידלון. בזמנו היה צריך הרקולס להטות נהר ממרוצתו כדי לנקות את האורוות. למרות הרינונים על קשרי חלוץ עם ח"כ עמרי שרון ועם החצר הביזנטינית בחוות שקמים - חלוץ עשוי, כנראה, מהחומר של מנקי אורוות. לכן, אני מייחל, שחטיבת דובר צה"ל תהיה על כוונתו.