ווטרלו אחרי מאתיים שנה

ב-18.06.1825 היכו צבאות הקואליציה האנטי צרפתיות את צבאו של נפוליון בונפרטה בווטרלו. באנאלים של המלחמות הגדולות שהיו לצמתים של תפניות היסטוריות, מנויה תבוסתו המכרעת של נפוליון כסוללה טעונת אנרגיות מפתיעות שנשתחררו גם במתכוון גם מאליהן ושינו את פניה של אירופה, או למעשה של העולם כולו.

מחד ריסנה ווטרלו את יצרי המלחמות האין סופיות שקרעו את היבשת לגזרים וחמישים שנה של שקט יחסי הפכו את השלום לחוויה שמאות מיליוני בני אדם שהורגלו לחוות הרס, עקירה ודם, חגגו אותה כחגוג תקווה. מאידך-גיסא, הוקיע הניצחון של הקואליציה את האידיאלים על חופש, זכויות אדם, אחווה, זכות הגדרה עצמית שהמהפכה הצרפתית הקרינה לתוך העולם. פחד קונסרבטיבי שניתרגם לכוח בולם בוטה, ראה בקדמת הרוח אויב של האנושות, וכל כמה שהוא ניסה להחניק את החרות הוא נמצא מעודד בעקיפין את הלאומיות ועימה גם את הלאומנות עד שאירופה הקיסרית במהותה, שוב נתפרקה למדינות שחגגו את לידתם הלאומית ולחולמים שלא יכלו לחלום אלא את חזיונות כמיהותיהם הלאומניות.

אחרי מטרניך בא ביסמרק, אחרי ביסמרק באה סראייבו, אחרי סרייבו באה ורסיי, אחרי ורסאי באו מרתפי הבירה במינכן ומרפסות הדוצ'ה בוונציה, והאנשלוס, ומצעד האווזים בשנז-אליזה. שום דבר כמובן אינו קשור לעיירה הקטנה הסמוכה לבריסל, וארי הברזל שיצקו אותו (אגדה..?) מקני התותחים של המנצחים, מביט מרום גבעת הניצחון בבירת אירופה ואינו שואג את כל ההקשרים הנכונים או המדומים שמשתלשלים מאותה מערכה, אבל אין לו גם שום מושג מה היה קורא בעולם אילו ניצח נפוליון את וולינגטון, אילו לא הוגלה לסנט הלן, אילו הכל באותו יום של יוני לפני מאתיים שנה היה אחרת.

כל אדם חווה את ההיסטוריה בהתהוותה. עיתים הוא חווה אותה בסערה, עיתים בבורות מוחלטת, עיתים באשליה, עיתים בייאוש, עיתים כבשורה, עיתים כשטר הפורע את עצמו בו ברגע, עיתים כשטר שלא ייפרע לעולם, אבל שום אדם אינו יודע מה הוא הצעד הבא שמוליד הצעד הנוכחי. יש ארצות בהן זוכים, או אולי לא זוכים אלא נדונים, אנשים לחיות בלי היסטוריה שאינה חדלה להטריד אותם בהתהוותה. ההווה שלהם אינו טורנדו ושאר מיני סופות, העתיד שלהם אינו צריך לתחזיות מזג אוויר רחוקות טווח, והעבר שלהן צפוף אגדות שאינן מעלות ואינן מורידות יותר מאשר פולקלור באומר ובצלילים ועיתים גם בחלומות. אבל יש ארצות בהן ההיסטוריה אינה נחה רגע. היא מבעבעת בלי עצור, וסוערת בפי הפוגה, והאנשים חיים אותה כאילו מה שהם רואים הוא מה שהיא עתידה להיות ונדמה עליהם כי הם יכולים להטות אותה או לעצור אותה או לצור אותה בכל רגע מרגעי ההוויה העכשווית שלה, גם בהשבעות, או גם להלכה ולמעשה - בכוח.

איש לא יעצור בעד האנשים המכורים לניסיונות האלה. אבל, ראוי עד למאוד כי גם הם יידעו, כי לא כל מה שהיה - יהיה, ולא כל מה שהם מדמים להכריע - מוכרע, ולא כל מה שהם אוזרים כוח לעצור- ייעצר, וכל שביל שמכירים את האמה עליה דורכים הוא שביל בו האמה של מחר נעלמת מעיין אף על-פי שהיא בלתי נמנעת....