כלל-ישראלי

חוזר עכשיו מהלוויתו של דני גונן הי"ד, שכן טוב שהספקתי להכיר אך במקצת.

רבים וטובים ספדו בהלוויה. הם סיפרו על החבר, בן המשפחה, על איש-שיח עניו וישר-דרך. שׂמוּ אבן אחר אבן בפסיפס המרתק שנקרא "דני". בן-דודו, איציק גונן, ספד לו בהתרגשות רבה וכינה את אישיותו "כלל-ישראלית". הביטוי הזה, "כלל-ישראלי", הוא מרכיב חשוב בשפה הפנים-ישיבתית, שאוהבת לדבר גבוהה על חשיבותה של הסתכלות-מאקרו על העם היהודי בכללותו, אך, הלכה למעשה, מתקשה ליישם זאת בחיי המעש.

אבל דני היה איש כלל-ישראלי באמת. הוא קיפל באישיותו את הדנ"א המסובך שנקרא "ישראלי": תושב לוד, בן לעדה הגרוזינית, יתום מאב, שסייע כבר בגיל צעיר לאמו בעול החזקת המשפחה. זה לא מנע ממנו ללמוד בישיבת ההסדר מעלה אדומים, בית גידול לעילית שבציונות הדתית, או להצטיין במסלול היוקרתי של הנדסת חשמל בבר-אילן. הוא אהב להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ישורון בלוד, וגם ליהנות, כפי שציין ראש העיר, מקריאת ההפטרה בנוסח גרוזיני. ובמותו, חבש לרגע לראשו את כובע המתנחל (וליתר דיוק: בא בסנדלי המתנחל), ובספונטניות ארץ-ישראלית לא היסס לרדת למעיין לטבול קצת לפני שבת. כזה היה; תמהיל נדיר של עולמות מרוחקים, איש אמת, חף ממניירות, מגשים בחייו את אשר אמר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

העיר לוד הייתה יקרה לו. למרות שהיו לו את כל הסיבות להפנות לה עורף, נשאר מחובר לעיר ואהב את העיר. הוא היה חלק מחבורה של צעירים שניסו להפוך את לוד למקום טוב יותר, בין אם בפעילויות, בשיעורים, במפגשי סטודנטים או בעזרה הדדית. כבן המקום, הוא ראה עצמו שותף חשוב בדור העתיד של העיר.

ואז פלשתיני סימן לו לעצור. למה שיעצור? בטח מישהו נתקע, או שצריך מים, כי יום חם היה יום שישי. והוא בטבעיות עוצר. בטח מתוך אינסטינקט מובנה, איפה שצריך לתת יד – נותנים. לא הייתה לו בעיה לחלק אוכל למי שנזקק או לעזור בסבלות לחבר שעובר דירה. אז הוא פתח חלון. שכח שבג'ונגל, איפה שמסתובבות חיות-טרף, לא פותחים חלון. ומול חלונו הפתוח ירתה החיה ארבע יריות מהירות. ירתה ונמלטה. משאירה את דני להתבוסס בדמו הזועק. קשה למצוא נחמה בידיעה שכוונתו האחרונה של דני בחייו, הייתה להושיט יד למחבל שרצח אותו.

במותו נתרמו איבריו. בחייו תרם לנו את רוחו, רוח כלל-ישראלית.

חבל על דאבדין.