מצעד האיוולת

שמאל, ימין, שמאל. דומה שאין איבה גדולה יותר מזו הניטשת בין שני הקצוות הפוליטיים של מצעד האיוולת הפוליטי. תהום עמוקה פעורה בין שניהם, ובהתנצחות הנצחית ביניהם מגייסים לעזרתם נאמני הימין את הפתגם השבלוני, הקובע ש"לקום על צד שמאל" פירושו - התנהלות עקומה ומעוותת מראש.

בישראל הימין מוביל זה שנים בגדול, בעוד שהשמאל מפגר אחריו. הימין הוא זה שמכתיב את הטון, בעוד שלשמאל קול ענות-חלושה. הימין נאמן יותר למולדת ומקדש בתוך כך את הדגל ואת ההמנון. מבחינת הימין, השמאל הוא רק סמול - קטנוני ואפסי, שהוליד את "בצלם" ואת ארגוני זכויות האדם, המצטיירים בעיניו כגייס חמישי.

השמאל, לעומת זאת, משיב מלחמה. הוא זה שדוגל באחווה ושוויון, והצדק החברתי הוא נר לרגליו. כאשר הדברים אמורים בעימות עם ערבים - דו-שיח עדיף בעיניו על דו-קרב. הוא רואה בימין פאשיזם לשמו, שחרת על דגלו: "המדינה זו אני", והסגידה ללא גבול למנהיג המוביל בהחלט שאינה מקובלת עליו.

כשהשלישי צוחק

בהתנצחות הנצחית שבין שני הקצוות מואשם הימין על-ידי השמאל בשימוש דרכים פסולות להשגת יעדיו הפוליטיים. שיא האשמה המוטלת עליו הוא סדרת רציחות לאורך הזמן, שתחילתן בחיסולו של חיים ארלוזורוב וסופן בהתנקשות הנפשעת ברבין.

בין הימין הגועש והשמאל המתון מככב לו בשקט הגוש הליברלי, זה שחרת את זכויות הפרט על דגלו. הוא יוצא חוצץ נגד מדיניות אטטיסטית ומתנגד נמרצות למשטר אוטוריטארי. נמנות עימו מפלגות המרכז, הבזות לימין ולשמאל כאחד.

אל מול שני הקצוות הפוליטיים האלה ניצב הגוש הזה בעמדת המתנה, תוך אמונה שלמה שיעלה בידיו, בסופו של דבר, להבנות מהאיבה הגדולה הניטשת בין שני היריבים הרבים, בעוד שלו, צד שלישי, שמורה הזכות לצחוק אחרון.