במדורו השבועי במוסף שבת של מעריב, כותב דן מרגלית על "מקור הזיהום". סוף-סוף חתר מרגלית, במסגרת המסע המתוזמר והמתוקשר-מאוד שלו ושל עורכו הראשי, אמנון דנקנר, במעבה הסבך, וגילה את המקור שממנו נובע הזיהום המאיים עלינו להטביענו: מרכז הליכוד.
דברי כאן מחייבים גילוי נאות: אם אשמע מחר בבוקר שמרכז הליכוד נסגר, ומפלגת הליכוד הוצאה אל מחוץ לחוק, והשימוש במילה "ליכוד" נאסר כפעולה חתרנית - לא יהיה שמח ממני, מאחר ש"מפלגת ימין לאומית" זו הפכה עוד בימי בגין למדמנה מצחינה, שהשוואתה לשוק הכרמל ולצחנתו הבלתי-נמנעת בסוף יום ו' - לאחר שאריאל (לא שרון אלא טוב ממנו) סיים את קניותיו בו - מעליבה את השוק החיוני הזה.
דן מרגלית כותב לכאורה דברים נכונים ומשכנעים. אכן, מרכז הליכוד, שרבים מחבריו הם אידיאליסטים עוד מימי תנועת החירות, ימים שבהם חברות באותה תנועה סיכנה את בעליה באובדן הפרנסה, הפך לביצה רוחשת דגי פיראנה טורפים, הדואגים אך ורק לחידוד שיניהם ולטריפת טרף רב ככל האפשר. התופעה אינה חדשה, וראינוה עוד בימי מפא"י העליזים: כל כדאיניק, כל בעל מרפק ואגרוף וכל בעל סגולות של עור זיקית, מצטרפים אל מפלגת השלטון ללא שום מניע שאינו אינטרס אישי גרידא, ולאנשים כאלה לא איכפת אם זו מרצ, שינוי, מפלגת בל"ד הערבית או הליכוד. העיקר שתהא זו מפלגת השלטון, ששריה מסוגלים להעניק מינויים, שכיונות וכיוצא באלה.
ואולם, מסע הטיהור-כביכול של מעריב מהווה חזיון-שווא. דומה הדבר לעיירה במערב הפרוע, שחבורת שודדים השתלטה עליה והם עושים בה כרצונם, חומסים והורסים ויורים באנשים טובים ומנהיגם מינה עצמו לשריף - אך כומר העיירה מטיף מוסר לאלה שאינם הולכים לכנסיה ולפעמים דורכים על הפרחים. במילים אחרות, האוניה טובעת אך רב המלצרים זועק בקולי קולות נגד זיהום השולחנות.
כך גם מעריב. באופן שיטתי, שקשה להאמין כי אינו מקרי, הוא אינו מזכיר את שחיתותו הגדולה של שרון במישור הפוליטי, ואינו מוחה כלל על הבריונות הפוליטית הפושעת שבה נחמסו קולות הבוחרים והתקבל חוק העקירה. ואם חשדנו בכשרים באותה אי-מקריות, בא השקט הגדול והמוזר שמעריב נוקט בכל הקשור לעיתונאי אמנון אברמוביץ ולהטפתו למען שמירת שרון "כאתרוג בקופסה, עם ספוגית וצמר-גפן". ואולם, למעט פרסום הפרשה בעמודי החדשות, ולמעט מאמר פרשנות בודד - למיטב זכרוני - מאת דן מרגלית, שבו נמתחה ביקורת על אברמוביץ, ירדה הפרשה מעל סדר-יומו של מעריב. אברמוביץ מוסיף לכהן כפרשן של ערוץ 2 באין מכלים, ואיש אינו דן במוסד כלשהו - אף לא במוסדות המקצועיים של העיתונאים - בנקיטת צעדים נגדו. את המאבק לסילוק השחיתות מקרב העיתונאים, היה על מעריב להקדים לכל מאבק ציבורי אחר נגד השחיתות, בבחינת 'קשוט עצמך תחילה' ובמיוחד 'אברמוביץ תחילה'.
אנשי מעריב אינם טיפשים. הם קראו בכלי התקשורת מאמרים ותגובות-קוראים רבות - לרבות דברים שכתבתי באתר זה - בגנות השתיקה המוזרה שהם נוקטים כלפי שרון ושחיתותו הפוליטית, ובגנות הימנעותו של מעריב ממסע ציבורי נגד אותה שחיתות פוליטית ותוצאותיה. לפיכך החלו מרגלית ודנקנר לשזור במאמריהם דברי גנאי לשחיתות ה"פרטית" של משפחת שרון, והם מונים את המינויים הפוליטיים ואת המינויים במפעל הפיס. לאחר דברים אמיצים שכאלה, מי יוכל להם למרגלית ולדנקנר?. למי תעמוד הזכות להציגם ככלי ריק וכשופר תעמולה מוסווה ומתוחכם, להסחת דעתו של הציבור מהשחיתות שבהתנתקות?.
וכך, כאשר תעודת הביטוח של "גינוי שרון" בכיסו, יכול מרגלית לכתוב ללא בושה על מרכז הליכוד, "... שהוא מקרין בלב האזרחים אכזבה וייאוש מהדמוקרטיה". כעת אתם מבינים?. לא גניבת קולותיהם של הבוחרים, שיכנועם בכך כי אין כל ערך למצע בחירות ולמתן אמון בפוליטיקאי, ולא קניית קולות במיצובישי ובמינוי לסגן-שר. אלה אינם מקרינים אכזבה וייאוש בלב הבוחרים. רק עוזי כהן ומעלליו, רק ג'ודי ומופעיה, הם-הם המטילים מורך ואימה וייאוש בלב הציבור. הייאוש והאכזבה מהדמוקרטיה אינם נגרמים ע"י ראש הממשלה, ההופך לחלוטין את מדיניותו למען האינטרס האישי שלו, והולך בדרך שרק אתמול הציגה כמסכנת את ביטחון ישראל. רק פנינה רוזנבלום מביאה יאוש ואכזבה כאלה, בהעסיקה שני עובדים פיליפיניים זרים.
ודן מרגלית ממשיך וכותב: "המורסה אינה ניתנת לטיפול שמרני. הגנת הדמוקרטיה מחייבת כריתה". קפצתי מכיסאי מרוב שמחה, על כי גם דן הבין שהפתרון הנכון הוא כריתת אריאל שרון מכס ראש הממשלה ושילוחו אל בין פריו אדירי האשכים ועתירי הזירמה. אך לא, לא לכך התכוון מרגלית, אלא לצעדים הטכניים הכרוכים בנטילת הסמכות למנות את רשימת המועמדים לכנסת, מהמרכז אל מישהו שזהותו לא פורשה (ככל הנראה, מתפקדי המפלגה). ומאחר שאין לחשוד במרגלית שהוא טיפש, גם הוא מבין שכאשר הציבור מושחת, הבעיה אינה מבנה משפטי שונה - שהמושחתים ימצאו פתרון מושחת גם לו - אלא סילוק המשוחתים, וראשיהם תחילה.
בין אם מרגלית התכוון לכך ובין אם לאו, מאמרו האחרון, המהווה חלק ממסע "איפה הבושה" של מעריב, מהווה חלק מהשחיתות הכלל-תקשורתית, המיועדת לאפשר לאריאל שרון לסיים ללא קושי את תוצאות גחמתו הרודנית והאנטי-דמוקרטית, מטעם אחד בלבד: אותן תוצאות, גם אם הן מושגות בשחיתות, מתאימות להפליא להשקפתם הפוליטית של מרגלית ושל חבריו.
לפיכך, נותר עוד לברר איפה הבושה.
