תאונות דרכים זה לא גזרת גורל

פעם ראשונה שאני נדרש לכתוב על תחבורה ותאונות דרכים, לא כתבתי מכיוון שראיתי את זה כמכת מדינה ואולי גזירת גורל, ולא כך היא. החברה הישראלית שלנו חולנית, חיה בטירוף, חוסר אכפתיות לאזרח בכלל ובפרט בתחבורה, זה מתבטא זלזול מוחלט בערך חיי אדם, ואת התוצאות אנחנו רואים על הכבישים. העונש על הרג בתאונות הדרכים, הוא מזערי עד מינימלי, זה יכול להתחיל בעבודות שירות עד שנה מאסר בלבד. תאונות דרכים זה רק הסימפטום למחלה, מדינת ישראל חייה על הקצה ומשלמת את המחירים בכל המובנים.

כתבתי כאן באחד הפוסטים הכותרת "לא מאתגרים את נתניהו לתפקיד ראשות הממשלה", וזאת לפני פחות משבועיים כאשר כתבתי את את המשפט הבא: "חובת ההתפטרות במיידי".

עלייה במספר ההרוגים והתאונות בשנה באופן סיסטמתי לא תגרור אחריה חובת התפטרות של שר התחבורה והבטיחות בדרכים. כאשר נראה הצעת חוק שתהפוך לחוק של אי-אימון בשר להבדיל מהצעת חוק של אי-אימון להפלת ממשלה, אני אתחיל לחשוב שהתרבות הפוליטית שלנו עולה על מסלול נכון.

הולכי רגל נחשבים משתמשי דרך פגיעים במיוחד. שיעור היפגעותם בתאונות דרכים גבוה בהשוואה לשיעור היפגעותם של משתמשי דרך אחרים. להלן נתוני פגיעת הולכי הרגל מטעם הרשות הלאומית לבטיחות דרכים:

בשנת 2011 נהרגו 125 הולכי רגל בתאונות דרכים בדומה לשיעור ההרוגים בשנת 2010. מהם 84 היו יהודים (67%), 33 ערבים (26%), ארבעה זרים (3%) וארבעה ממגזר שאינו ידוע (3%).רוב הולכי הרגל ההרוגים (65%) נפגעו בתחום העירוני.

41% מהולכי הרגל שנהרגו לא חצו את הכביש כלל, אלא עמדו או הלכו בכביש, בשולי הכביש, על המדרכה או באי ההפרדה. שיעור זהה – 41% – חצו את הכביש שלא במעבר חצייה, ו-14% חצו במעבר חצייה.

הרוגים בתאונות דרכים בחודשים ינואר – מאי -
שנת 2015 - 166 בני אדם לעומת שנת 2014 שבה נהרגו 130 במי אדם. עלייה של 28%.

מהכלל אל הפרט

המשפט שהובא לעיל פורסם ביום 28.5.2015 ונאמר ללא הידיעה הקשה שקיבלתי השבוע ביום שלישי (9.6.2015) מביתו של חבר אותו אני מכיר מאז לימודיי באוניברסיטה לפני למעלה מ-30 שנה.

את הידיעה קיבלתי קרוב לשעות הערב ממספר שלא זיהית, יחד זאת עניתי, והנערה הציגה את עצמה שלום אני יערה, את השם זכרתי, אני ביתו של תואפיק". עניתי - "שלום יערה", יערה פחות מ-18 היא הבת הגדולה של תואפיק יחד עם שתי אחיות יותר קטנות .

"אבא נהרג בתאונת דרכים"..

יערה אומרת אומרת לי בטלפון "אבא נהרג בתאונת דרכים".., "אני מודיעה לך מכיוון שאני יודעת שהייתם קרובים" .

התיידדנו כשתואפיק הגיע ממג'דל שמס ללמוד באוניברסיטת תל – אביב בתחילת שנות ה-80. לאחר הלימודים המשכנו לשמור על קשר ולהיות חברים ומפעם לפעם קפצתי לבקר אותו אותו כשעליתי לצפון לטייל.

התרגשתי לבקר אותו עם הילדים עוד כשהילדים שלי היו פעוטות, הילדים שיחקו גם כשלא הבינו את השפה זה של זה, במהלך השנים, ילדי היו מזכירים את השלג שאכלו יחד עם בנותיו בתוספת פטל, מאכל מעדן .סוג של אייס פטל וזה עוד לא המצאות של אייס קופי, אייס...ועוד..

"תואפיק עמד על המדרכה"

מעולם לא חוויתי הסתלקות של חבר כפי שחוויתי זאת השבוע בפתאומיות. נכון נהרגו לי חברים בצבא, למות על מה.. בן אדם קם בבוקר ולוקח את בנותיו לטיול ממג'דל שמס לעספיא לעשות קניות ואולי כדי לראות רכב חדש, והוא נהרג כהולך רגל כשעמד על המדרכה, בכניסה לחניון מכוניות.

זה נשמע לי הזוי ומופרך. למה זה מופרך, כי זה לא מתקבל על הדעת, זה לא יציאה למלחמה או אולי כן במדינתנו..לחצות מעבר חצייה ברמזור ירוק, זה כבר לא בטוח, על החיים ועל המוות .. אתה גם יוצא לטייל רגלית עם הילדים חוצה מעבר חצייה ואופס אתה בעולם אחר ..

"תואפיק נהרג מול הבנות"

אחרי שסיים את הקניות בעספיא, הציע תאופיק לבנותיו לגשת יחד איתו לחניון הרכב של אבו-יוסף בישוב עספיא, הוא חוצה את הכביש ועומד בכניסה לחניון ומבקש מבנותיו להצטרף איליו ולפני שהן חוצות את הכביש, להסתכל לצדדים לפני חציית הכביש ולהיזהר. תואפיק היה זהיר ערני, ואפילו מחודד, כל מה שדרוש לאב כדי לגונן על בנותיו. תואפיק, אף דרש זאת מבנותיו לנהוג באותה זהירות, אלא שהזלזול בערך חיי אדם עולה לנו בחיים של חברים קורבים ובני משפחה.

כשתואפיק עמד וביקש מבנותיו לחצות את הכביש, רוכב אופנוע נסע במהירות ברחוב הרים את הגלגל הקדמי איבד שליטה ונזרק לעברו של תואפיק. תואפיק נלקח לבית החולים לטיפול נמרץ ושם הוא נפטר כעבור שעות .

ההודעה שקיבלתי על פטירתו של תואפיק הכתה אותי בהלם. לקח לי שעות כדי לחזור אל עצמי, אני מניח שזה קורה לכל אחד מאיתנו במהלך החיים, הבעיה שאנחנו רואים את זה כחלק משגרת חיי היום יום שלנו. מדי שנה מאות נהרגים, שר הולך ושר בא, ומספר התאונות רק עולה ...אסור לנו לקבל את זה.

הביקור במג'דל

למחרת בבוקר עליתי למג'דל שמס, שם פגשתי את הבנות ואת המשפחה. פגשתי משפחה מלוכדת, העליתי זכרונות מתקופת הלימודים ומתקופת הביקורים בבית המשפחה ובמטע ששייך למשפחה מול ברכת רם, פנינה תיירותית וטבעית ברמת הגולן, למרגלות החרמון. שוחחנו על ההבדלים הדתיים, ולמדתי שבדת הדרוזים האבל הוא שלושה ימים, ונזכרתי שבדת היהודים האבל הוא שבעה ימים, כאשר היהדות קובעת שלושה ימים לבכי,ועל-פי חובה מדאורייתא, ניתן לצאת ידי חובה באבל של קרוב משפחה מדרגה ראשונה יום אחד. בקשתי מהבת הגדולה, יערה לספר איך זה קרה. היא ישבה לפני ושרטטה לי את המקרה, ראיתי משפחה חזקה ואציליות, יותר ממה שבאתי לנחם, יצאתי מחוזק מהלכידות המשפחתית.

סוף דבר

מי שהיה ראש לשכת שר הביטחון וראש ממשלת אהוד ברק, סיפר לי פעם כיצד החליט ליצור את התופעה של הרג חיילים ופצועים בתאונות דרכים בצה"ל. "כל אחד מאיתנו ראה באובדן החייל כאילו מישהו ממשפחתו וקרוב אליו נהרג או נפצע. מה שעשינו הוא שהתייחסנו לכל תאונות הדרכים שנמנעה כאילו קרה ודרשנו תחקיר מקיף לסיבות והגורמים לתאונה. אף העמדנו לדין עד שראינו תוצאות והצלחנו להוריד את היקף תאונות הדרכים עד לאפס".

כאשר אנחנו נלמד להיות רגישים זה לזה והלכידות של החברה תלך ותגבר ותתעצם נראה מזור . רק אז נפסיק לראות את האבדן של משפחתנו וחברנו וקרובנו בתאונות דרכים.

תובנה: אנחנו חברה חסרת רגישות, לא אכפתית ולא מלוכדת, ולכן אנחנו משלמים את המחיר הקשה של אובדן הקרובים שלנו בכלל ובפרט בתאונות דרכים.