אחרי וינה - ישראל לאן?

הולך ומתבהר, שאובמה והמעצמות לא הכשירו באירן את האטום, כי אם את המשטר, ובצדק זרק אובמה לנתניהו: גם אילולא מצאת את הפגמים שאתה טוען להם היית שולל את ההסכם, מפני שאתה אינך מאמין להם. כל מה שכתוב מעל לחתימתם היית פוסל! אובמה גורס, שלעשר שנים ההסכם שם רסן על תוכנית הגרעין האירנית, ותוך 10 שנים - 'העז ימות או הפריץ ימות.' כלומר, תחת גשם של מאות מיליארדי דולרים, חבוקים בזרועות כלכלה עולמית שבה יהיו שחקן חשוב - האייתולות יתמתנו ויתגמשו, עד שמעצמם יאבדו את החשק להשמיד ולהישמד "למען שובו של המאהדי".

גם נתניהו מדגיש כעת את החלק הלא-אטומי בהסכם וינה - הסרת הסנקציות הבינלאומיות מן הנשק הקונבנציונאלי, שחרור כספים אדירים שיתנו תנופה למיזמי טרור ומתן לגיטימציה בינלאומית למפרע למפעלים אטומיים אסורים ולטרור ולחתרנות של אירן.

מהו הסכם וינה בהשוואה למינכן, אוסלו או למלחמה הקרה עם רוסיה הסובייטית, בצל האטום?

נתחיל בגרמנים. להיטלר במינכן בשנת 1938 הייתה אידיאולוגיה של כיבוש העולם למען "טהורי הגזע" . עם זאת, התחייב שתביעתו לאזור הסודטים הצ'כיים, דובר הגרמנית, "היא תביעתו הטריטוריאלית האחרונה באירופה". צ'מברליין האמין שסיפוח הסודטים ירכך את היטלר, ירגיע את החיה הרעה. צ'רצ'יל טען לעומתו שהסודטים רק יגרו את תאבונו של היטלר, המונחה ע"י אידיאולוגיה פנאטית, עיוורת, חסרת מעצורים וגבולות. הוא קרא את כתביו ולמד את מעשיו הנוראים. בפשטות, הוא לקח אותו ברצינות. היום אנחנו יודעים שצ'רצ'יל צדק. לו היה היום היטלר ולא חמינאי הצד השני בהסכם-וינה, וגם קרוב להשיג פצצה אטומית, מי יאמין שהוא לא היה משתמש בה? ואכן, בימיו האחרונים של "הרייך השלישי" היטלר ציווה להרוס הכל ולגרור עימו לאבדון את גרמניה כולה, באקט סופי נוסח "דמדומי האלים".

דוגמה הפוכה הם הסובייטים. גם הם דבקו בקנאות עיוורת באידיאולוגיה שחייבה את כיבוש העולם, ומשטרם היה רצחני לא פחות מהנאצים. ובכל זאת - משהשיגה ברית המועצות פצצה אטומית, היא נהגה בה בזהירות ובאחריות מופתיים. אולי - מפני שההרתעה הייתה הדדית, כי ל ש נ י הצדדים הייתה פצצה. האם נימוק כזה יכול לעבוד גם על מדינה שיעית פנאטית?

ומכאן אל הטרוריסטים של פתח, שהסכם-וינה שלהם נקרא אוסלו ויעדם הרשמי כיבוש ארץ ישראל והשמדת מדינת ישראל. כמו הטלר במינכן, הם קיבלו את "הסודטים" שלהם ביהודה ובשומרון והתחייבו בכתב לכבד את הריבונות הישראלית ולחדול מטרור ומהסתה. וכמו היטלר, כך ערפאת התעלם מהתחייבויותיו: מאז אוסלו נרצחו למעלה מ-1500 יהודים, ההסתה נמשכת וגם החתירה תחת מדינת ישראל.

באוסלו קיבל ערפאת גם נשק קל, את חלקו ישירות מאיתנו. האם היה ניתן לסמוך עליו, או על יורשו מחמוד עבאס, עם פצצה אטומית?

מי ששלל את אוסלו מלכתחילה, למד את מה שהפתח כתב ופרסם, וכמו צ'רצ'יל את הנאצים - לקח אותם ברצינות. זו חולשתן של הציוויליזציות המודרניות, להתנשא מעל לתנועות רוויות אידיאולוגיה ולחשוב שאם רק ייחשפו לרוחות הפרצים של הנאורות והפתיחות - תתפוגג ה-'קיצוניות' אל תוך החברה המתירנית הגלובלית. המחשבה הזאת מיושנת, שייכת לתקופת ההשכלה. העולם לומד עכשיו, שגם ההפך יכול להיות נכון - מודרנה מערבית מתמוססת באש פנאטיות פרימיטיבית, צמאת דם. זה בדיוק מה שקרה ל"מזרח התיכון החדש" של פרס: נמר פלשתיני, שדגמן באוסלו כחתול, חזר לטרוף וכל היתר - היסטוריה.

ומכאן בחזרה לאירן, שלא נזקקה כלל להעמיד פנים. חמינאי הטיח לעולם בפרצוף ש"מוות לאמריקה ולישראל" אינה רק סיסמה של אספסוף, כי אם מדיניותו הרשמית. הוא גם הבטיח "לא נפסיק לתמוך בחברינו במרחב - בני העם הפלשתיני, התימני, הסורי, העירקי, הבחרייני והלבנוני". אם נחבר את מספר חללי שש זירות הטרור הללו, נגיע למאות אלפים. אשר לגרעין, חמינאי הולך דווקא בדרך ההכחשה של היטלר וערפאת וטוען שיש לו "פותווה" האוסרת פצצות גרעיניות.

על השאלה, אם האירנים ינהגו בפצצה, לכשתהיה בידם, כפי שכנראה היטלר היה נוהג או כמו שהסובייטים נהגו, אין לאף אחד תשובה בטוחה. הסכם וינה נתן לעולם עוד שהות להתבונן, לחשוב ואולי להעריך מחדש.

בצדק מתרכז לאחרונה נתניהו במה שאינו מוטל בספק, באירן כמדינת טרור שקבלה עכשיו הכשר לסכן את שלום העולם באמצעים קונבנציונאליים ובחסות סימן שאלה אטומי. לפי נתניהו, את ההקלות וההנחות של הסכם וינה ראוי היה לתת לאירנים "רק אחרי שאירן תשנה את מדיניותה". כלומר, אחרי שחמינאי יודיע שאינו מצדד עוד במוות לאמריקה ולישראל, אינו תומך יותר באסד, מוותר על עירק, נסוג מתימן, נוטש את חיזבאללה וחוגג פיוס היסטורי בין השיעה לסונה. הדרישה הזאת רצינית? בערך כמו ההבטחות שאדריכלי אוסלו חשבו שהצליחו להוציא מערפאת והשיגו פיאסקו קטסטרופאלי. למה? מפני שבמשטרים כאלה אין דבר כזה - "שינוי מדיניות"!

ככל הנראה, אחרי קרב-מאסף פרובלמאטי בקונגרס האמריקני, הסכם וינה יאושר וישראל תצטרך לחזור למציאות. המציאות הזאת תמשיך לדמם בכל אותם מקומות שחמינאי הזכיר, והיא מסכנת קודם כל את שכנותינו הערביות הסוניות, אויבינו מאתמול. אנחנו ניצבים רק בשורה השנייה, וגם בעמדת יתרון, כי לנו (לפי פרסומים זרים) יש מה שלשכנינו אין - פצצות אטום.

נסכם: יש מקום לדאוג, אך אין טעם להתבכיין ואין סיבה להיכנס להיסטריה. מעצמות העולם הכניסו את עצמן ואותנו לעידן חדש, שעם סיכוניו וסיכוייו עלינו להסתדר. יהודים, במצבים כאלה, תמיד ידעו להתמודד.