אחרי מחול השדים בתקשורת בסוף השבוע בעניין הפגיעה במסע הלהט"בים למען השלטת הערכים שלהם ברחוב הישראלי, והצתת הבית בו נספה תינוק פלשתיני, נדמה היה לי שאינני נמצא במדינת היהודים אלא צופה בתקשורת מקומית באחת המדינות האנטישמיות של אירופה משנות ה-30. נכון, על שנות ה- 30 למדתי מסיפורים ומקריאה, אבל סמיכות הדימויים הייתה מטרידה מאוד.
דומני שהרוב המכריע בציבור מסכים שהתופעות האלימות בהן חזינו לאחרונה הן תולדה של כשל כפול: כשל חינוכי מזה, ואוזלת יד שלטונית מזה. לכשל החינוכי שותפים כולם, גם אלה שצעקו אתמול ברחובות ומעל גלי האתר. תחילתו בניתוק מהיהדות וערכיה עוד לפני קום המדינה ומאז אנו ממשיכים באותה איוולת. הכשל האחר הוא שילוב של מספר גורמים: אלימות ערבית מתמשכת כבר עשרות שנים, שאינה זוכה לתגובה הולמת; החלשות המוטיב היהודי במערכת הערכים היום-יומית שלנו והצביעות בחיינו הציבוריים; זו שרותמת כל נושא וכל עניין למאבק נגד ההתישבות באיו"ש ונגד מתישבים כמייצגי מודוס ויונדי בחיינו בין צרכים לאומיים לצרכים דתיים ואידיאולוגיים שהוא לצנינים בעיני המשתלחים בהם.
האליטיזם המשתחצן והמתנשא, שמנסה בכל כוחו לשמר לעצמו "מקום של כבוד" בתודעת המערב "המתקדם" על-ידי כך שהוא כופר כמעט בכל עניין לאומי, מקומי ויהודי, שוב גילה את פרצופו המכוער. מנהיגים לכאורה המכהנים בתפקיד כיום ו"לשעברים" כאלה ואחרים, חוזרים ומתייצבים בראש מחנה המשסים וקונים לעצמם רגע של תהילה חולפת. בושה וחרפה.
בז'רגון שלנו קנה לעצמו המושג "קרנפים"
1, משמעות של חוסר עמוד שדרה, הסחפות אחר דעת הקהל ללא ביקורת של שיפוט-עצמי ביחס למה שראוי ומה שאינו ראוי ונוחיות צבועה של הטמעות בהמון, תוך ויתור על הערך העצמי. את המושג "תנינים" נטלתי ביוזמתי מהצרוף "דמעות תנין", הבא לייצג בכי צבוע שכל כולו העמדת פנים של הרוצח (התנין) הבוכה על קורבנו (הנטרף). את שמו של המאמר נסחתי כך מפני שקשה היה לי לקבוע איזה מוטיב בהצגת האבסורד של סוף השבוע חזק יותר -
הקרנפיזם או התניניזם.
הדיון איננו עוסק בשאלה אם יש להעניש מפגעים, או אם צריך לפעול נגדם ביד קשה ובכל המרץ. התשובה כאן ברורה - יש ויש. הדיון הוא בשאלה אם התלהמות מילולית, עליהום סקטוריאלי - גולי ומרומז - וצביעות המפרידה בין סיבה לתוצאה הם הדרך הנכונה להתמודד עם שתי התופעות האלימות להן היינו עדים השבוע. אני גורס שתופעות אלה לא נפלו עלינו מן השמיים. הן מתבשלות כבר זמן רב בגלל ניכור חברתי, התעלמות הדדית אלה מרגישיותיהם של אחרים. מחזות ההשתלחות של גינויים וצער לכאורה בסוף השבוע, כשהם מתוזמרים היטב על-ידי קבוצות אליטה, על-ידי התקשורת ועל-ידי מנהיגות חסרת אחריות ועמוד שדרה, שמלבה יצרים במקום לשככם, היוו כסות נוחה להסוואת עובדות לא נוחות, בעיקר חלקם באחריות למציאות השסועה שנחשפה לעינינו.
האירועים אינם זהים, אבל יש ביניהם קווי דימיון לא מעטים ועל קווי-דימיון אלה אני מנסה לעמוד. מילים יכולות להזיק, על כך יש כבר קונצנזוס לאומי; אלא שהוא מעוות. הוא מעוות מפני שהוא חד-צדדי ופועל רק משמאל לימין. כשהרגישות מעוגנת היטב באידיאולוגיות של השמאל או באינטרסים של מגזרים השייכים אליו, היא מובנת, היא מעוררת סימפטיה וכבוד והיא ראויה להבנה, לחופש ביטוי ולזכות לעשות בה שימוש חופשי (בשם
חופש הביטוי) גם אם היא פוגעת, מרגיזה ומערערת את שלוות הנפש של קבוצות גדולות אחרות בחברה הישראלית.
אף פעם לא הבנתי מדוע מעשים של חוגי ימין נשפטים על-פי קריטריונים שונים מאלה שעל פיהם נשפטים אותם מעשים כאשר מקורם בהתנהלות השמאל. מדוע "הפגנות" אלימות של השמאל בשיתוף פעולה עם חוגים קיצוניים מיובאים מחו"ל או ערבים מאיו"ש נגד המתישבים באיו"ש או נגד חיילי צה"ל, נחשבות לגיטימיות שעה שהפגנות דומות של המתישבים אינן לגיטימיות; האם המטרה הפוליטית היא זו שקובעת את הלגיטימיות? אף פעם לא הבנתי מדוע חוגי המתגוללים על כל רשות ומסגרת בישראל כאשר נפגעים ערבים בפעולה לגיטימית או במעשה פשע, שותקים כדגים כאשר ערבים רוצחים יהודים כדרך חיים כבר עשרות רבות בשנים ועשו כך לא אחת אפילו בשנה האחרונה. לא רק שאינני מבין מציאות כזו, גם אינני מוכן לקבל אותה בשום תנאי.
כתבתי בבלוג זה לא אחת
2 שעלינו ועל שכנינו להבין שאלימות מולידה אלימות ומי שמצפה לסימטריה מלאה בין הסיבה לתוצאה הוא נאיבי או שוטה.בשום אופן אסור לנו להרשות לערביי איו"ש או לערביי ישראל לחשוב שלהם מותר מה שלנו אסור. התרוצים אינם חשובים. התרוצים נגזרים בדרך כלל מהסכסוך רב השנים בין התנועות הלאומיות של שני הצדדים, שיוכל להיפתר רק במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים ובפשרה אמיתית מלווה בהשלמה מלאה. לכן, מי שמבקש לעצור את מעגל האלימות, חייב להסתכל תחילה במראה ולהבין שהוא עצמו חלק מהבעיה; אם יחדל מאלימות,יגדיל מאוד את הסיכוי שהאלימות תשכך. אם ילבה אלימות - אל יבוא בטענות על התגובה. ממשלת ישראל יכולה לצמצם מאוד את האלימות האזרחית מצד ישראלים, אם תפעיל את כוחות הביטחון באופן אינטנסיבי ויעיל, ותיתן לציבור תחושה שיש מי שמגן עליו.
אם תפקיר אזרחים - לא יעזרו הגינויים... המגזר הלהט"בי הוא סוגיה אחרת. אין ספק שמגיע להם לחיות את חייהם על-פי דרכם ובחירתם, אבל הם אינם חייבים לעשות זאת ברחוב ובוודאי לא בסמיכות למי שנפגע מאורח חיים זה ורואה בו כפירה בעיקר. התחשבות אינה חולשה היא עוצמה. מי שסבל רבות, ואולי טרם הגיע למנוחה ולנחלה, מצופה ממנו שיהיה רגיש לזולת ולא דווקאי ומתריס. מותר למגזר לדרוש תיקון עוולות ככל שאלה עדיין לא באו על פתרונם. אולם התיקונים לא יבואו מרחובות ירושלים, הם יבואו מהכנסת והממשלה ובמקום להכעיס מאות אלפים יהודים חרדים, דתיים ואחרים, עדיף היה שההפגנות תערכנה בסמיכות בקרבת מקום ישיבתם של אלה שכלפיהם הן מכוונות באמת. ברור לי שהקהילה הלהט"בית זוכה לתמיכה של חוגים רחבים בשמאל ובין הקבוצות האנטי-דתיות בבחינת "נראה להם מי כאן בעל הבית". זו חכמה קצרת ימים והתגרות מיותרת.
אין להבין מדברי אלה שאני מצדיק את האלימות במצעד הגאווה בירושלים, אבל הייתי מצדיק בהחלט אילו נערכו החרדים להפגנת-נגד על-מנת להתנגד כך לצעידה הפגנתית במקומות שבינם לבין המטרה המוצהרת של צעדת הלהט"בים הקשר מינורי אם בכלל קיים.
כאשר עוסקים באירוע הדקירות ברור שמשקל הפן הקרנפי בתגובות הציבוריות גדול בהרבה ממשקל הפן התניני. רק מקרה עיוור חולל את שני האירועים הללו בסמיכות כזו ורק תקלה משטרתית חמורה איפשרה את מעשה הדקירה. אבל לא המקריות היא שצריכה לשלוט בתגובות, לא בעניין ההצתה ולא בעניין הדקירה. שני המקרים באים ממצוקה ואת שניהם ניתן היה למנוע עם הרבה יותר התחשבות, אמפתיה וסולידריות לאומית. זו האמת העמוקה. הפעלת כוחות ביטחון בעוצמה גדולה מול ציבורים גדולים של אזרחים מתוסכלים, תהיה שגיאה חמורה. מי שמנסה לגזור גזירה שווה בין אזרחי המדינה לבין מי שעדיין מוגדרים על-פי בחירתם "אויבים", הוא גם מקורנף וגם שוגה שגיאה קשה; האם הוא עושה זאת
בתום לב או מתוך כוונה לנצל אירועים אלה לקדם את מטרותיו הפוליטיות, היא שאלה קרדינלית.
ישראל עדיין לא השתחררה ממנטליות הגלות. העובדה שתגובותיה בממשלה, בציבור, בתקשורת ובאליטות החברתיות נגזרת מתוך "מה יאמרו הגויים" הרבה יותר מאשר ממה שטוב ליהודים, מטרידה אותי יותר מאשר אלימות מקומית כזו או אחרת - זהו "באג" חמור ב-דנ"א של הריבונות והעצמאות שלנו. בכל המדינות שגינו אותנו בהקשר לאירועי השבוע האחרון וארה"ב בראשן, התחוללו אירועים קשים וחמורים הרבה יותר ואף אחד בישראל לא חשב שהוא צריך ללמדם כיצד לטפל בבעיותיהם הפנימיות. הגיע הזמן שננהג כמותם.
והפעם - חיים בסכנה, צפוי, קיים ונשמדות 
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
