הדברים פשוטים. האיש משה היה "עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדברר י"ב,ג') מפני שהוא היחיד מכל הנביאים, שלא לדבר מכל הברואים ש"...פֶּ֣ה אֶל-פֶּ֞ה אֲדַבֶּר-בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה'יַבִּ֑יט" (שם,ח'). ענוה אינה תכונה מתכונות הנפש המורשות. גם היוהרה אינה גזירה מולדת. ענוה היא התגובה ההכרתית למפגש האדם עם רוממות בוראו, היא הפנמת פתע באמת הלנה בחוש המידה, היא הידיעה כי גדולה אינה מה שאדם רואה מראשו ומטה אלא מה שאדם מביט בו מראשו ומעלה. וחילופיהם ביוהרה. יוהרה היא הנמכת הרוממות למידת הבנאליה והשפל. היא האשליה כי שיעור קומת איש היא המודד לגדולה, כי עושרו היא מעלתו, וחכמתו סגולת הסגולות. יוהרה היא מה שקורה לו לבן האדם המאייד מתוכו את חוש המידה ומאין קנה מידה - הוא המידה עצמה. על משה נאמר כי זכה שתורה וגדולה לנו בו במקום אחד. תורה ידענו. אבל גדולה? איזו גדולה? שררה? היא לא הייתה אלא עבדות. עושר? היאך, לא ימיש מתוך המחנה ומתוך האוהל. אלא גדולת הענווה, מפני שהייתה בו גדולת התורה.
