גם ביום פרישתו מצה"ל האשים הרמטכ"ל היוצא, משה (בוגי) יעלון, את התקשורת הישראלית בחוסר דיוק לאחר שלא מכבר כינה אותה "לוקה ברדידות ובבורות, באתיקה בעייתית ומונעת על-ידי מניפולציות".
בראייה לאחור, ניתן לומר כי עטו העדין של הרמטכ"ל היה מדויק ומפוקח. אכן, ניתוח התייחסותה של התקשורת להתבטאויותיו התכופות של הרמטכ"ל היוצא, מלמד אפוא כי הוא נעשה בלא מאמץ אמיתי להבין את תפיסתו המורכבת, וכן בלא כל ניסיון לאמתן עם הערכות מקבילות שהציג בעבר.
במהלך כהונתו כרמטכ"ל, הציג משה יעלון תפיסה מוצקה ולפיה מדינת ישראל הצליחה להתמודד עם תפיסת "קורי העכביש" של מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, הגורסת כי החברה הישראלית תוכרע באמצעות פעולות הטרור.
יעלון הגדיל וקבע, כי שנת 2003 תהא "שנת ההכרעה", ובמהלכה נצליח לצרוב בתודעה הפלשתינית כי אין ניתן להכריע את ישראל באמצעות אלימות וגרילה, וכי דרך הטרור אינה תובילם להישגים.
באופן מפתיע, בראיון האחרון שהעניק יעלון לעיתונאי ארי שביט בעיתון "הארץ", הציג הלה תפיסה אפוקליפטית בה ניבא את חורבנה של ישראל בדיוק מאותם טעמים אותם תיאר לא מכבר כנקודות עוצמה של חברתנו בהביסה את הטרור.
לדבריו, "אם לא ניתן לפלשתינים עוד ועוד ועוד, תהיה התפרצות אלימה. ההתפרצות הראשונה תבוא ביהודה ושומרון. מצבן של כפר סבא, תל אביב וירושלים יהיה כמצבה של שדרות. יש סבירות גבוהה למלחמת טרור שנייה". הלה אף העריך, כי השילוב של טרור ודמוגרפיה עלול להביא בסופו של דבר לחורבנה של מדינת ישראל.
הכיצד ייתכן כי התקשורת הישראלית מסתפקת אך בציטוט דבריו של יעלון, ואינה מביעה דעתה על שינוי נבואי-רדיקאלי שניכר בתפיסת איש המודיעין והרמטכ"ל היוצא, בוגי יעלון, אשר עבר מהערכות של ניצחון הטרור והחוסן הלאומי, לנבואות חורבן בדמות הנביא ישעיהו של 2005, ובמסגרתן תפיסת "קורי העכביש" של נסראללה היא שתכריענו?
במהלך כהונתו, נראה היה כי התקשורת הישראלית אשר הציגה את יעלון כאדם ישר, ערכי, וככזה המביע "דעות אמיצות", ידעה להעניק ביטוי מופלג לעמדותיו הרבות תחת מטריית ה"אמירות מקצועיות". כך היה והתקשורת כשלה ברדידותה. היא אפשרה לרמטכ"ל היוצא, להציג עצמו כמי שחזה את האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, כמי שהתריע מזה שנים על "תורת השלבים" אותה יישם יאסר ערפאת (ומוסיפים ליישמה ממשיכיו), וכמי שידע מבעוד מועד להתריע בפני הדרג המדיני והצנזורה הישראלית בדבר סכנות הטרור הפלשתיני.
לו היתה התקשורת - תקשורת רצינית - כזו שעוקבת, מבקרת ולא מתרפסת אחר ההנהגה הביטחונית-ישראלית, היתה היא מגלה כי הניסיון ליצור ליעלון דימוי מלאכותי של "מתריע בשער" אינו עולה בקנה אחד עם ניתוח דברים שאמר הוא עצמו בשנים קודמות בגב זקוף, בביטחון רב ובמסגרת הערכות המודיעין אותן הציג בפני הדרג המדיני.
לו רק בדקו העיתונאים הבכירים את הנתונים הפשוטים והגלויים לעין - מתוך עיתוניהם הם - היו מגלים כי משה יעלון הציג בעצמו הערכות שונות לחלוטין מאלה שהוא מתהדר בהן כיום. כבר ב-28.4.00, העריך יעלון, כאלוף פיקוד המרכז, בראיון לעמוס הראל, בכיר בעיתון "הארץ", כי הסבירות לפרוץ עימות כולל עם הפלשתינים - נמוכה.
וכך לשונו: "הכרזה חד-צדדית (על מדינה פלשתינית) היא אמצעי פלשתיני להפעלת לחץ. אני מניח שהם מבינים את מחיר המהלכים החד-צדדים בעיקר אם הם מלווים באלימות. די ברור מי חזק יותר. לכן, להיקלע למצב שהוא הרה סיכונים עד כדי התאבדות מבחינת הדרך המדינית שהם בחרו בה - לדעתי זהו מחיר כבד שהם לא ירצו כל-כך מהר לשלם אותו".
על הערכה זו חזר בוגי יעלון, כסגן הרמטכ"ל, בראיון שהעניק לעיתונאי אלכס פישמן ("ידיעות אחרונות") וכך הדגיש כחודשיים לפני פרוץ האינתיפאדה כי אינו צופה בהכרח עימות אלים עם הפלשתינים.
לדבריו, "יש תחושה שאמנם יש פערים בין הצדדים, אבל יש אפשרות לגשר עליהם. אם תהיה התעקשות מן הצד הפלשתיני, אז מה שמחכה בקצה המנהרה זה משבר. זה לא אומר עימות אלים דווקא, כי לעימות אלים יש מחיר שהצד הפלשתיני מכיר אותו".
מדבריו עולה בבירור, כי יעלון לא העריך שמדינת ישראל עומדת בפני פתח דלתה של אינתיפאדה אכזרית ורבת שנים, המאיימת למוטט את החברה והכלכלה הישראלית - וכך להעמידה "באחד האתגרים המורכבים ביותר מאז מלחמת העצמאות", כפי שהגדירה הוא עצמו בדיעבד.
ההסבר לשוני הקיצוני בהערכות של בוגי לפני פרוץ האינתיפאדה וכך גם לאחריה, היה מצוי בידי העיתונאים עצמם, אשר שוב לא טרחו לקרוא את מה שעטיהם הדקים כתבו למוספי השבת הרבים שעסקו למכביר בסוגיה הפלשתינית. לו היו מעיינים בכתבתו של רון בן ישי ("ידיעות אחרונות" 12.7.00) ואשר פורסמה כחודשיים וחצי לפני תחילת האינתיפאדה, היו מוצאים הסבר אפשרי לדיאלקטיקה המפתיעה.
בן-ישי חשף בכתבתו תפיסה מעניינת בקרב צמרת המודיעין ומערכת הביטחון הישראלית, אשר החזיקה בקונספציה, ולפיה ערפאת מעוניין בעימות קצר מועד שתכליתו לשמש כמעין "מלחמת עצמאות פלשתינית" על-מנת שיוכל להסביר לעמו כי אינו יכול להשיג ולממש את החלום הפלשתיני בכוח הנשק, ובכך להכשיר את שביל החזרה למו"מ תוך הגעה להסכם קבע.
להלן הקטע הרלוונטי מכתבת המוסף:
"במצב כזה, טוענים אנשי המודיעין הישראלים, יכול ערפאת לשכנע את תומכיו להסכים לפשרה רק אחרי עימות אלים נוסף עם ישראל. אז יוכל לומר לעמו: נלחמנו, שפכנו את דמנו ואת דמו של האויב כמו שעשו אנשי החיזבאללה בלבנון, ומה שנשיג כעת ליד שולחן הדיונים זה המקסימום האפשרי בנסיבות הנוכחיות.
במילים פשוטות, ערפאת זקוק ל"מלחמת העצמאות הפלשתינית" לפני שיוכל להתיישב מחדש לשולחן הדיונים ולהגיע להסכם. ויש לו על מה להסתמך: מקורביו שמעו אותו מדבר לעיתים קרובות בהערכה על "המודל של בן-גוריון" שהתפשר על שטחים והשלים עם חלוקת ירושלים בהסכמי שביתת הנשק, אחרי שהיהודים השיגו כל מה שיכלו בקרבות 48-49".
לא זו אף זו; אותם בכירים אשר ציטטם רון בן ישי בכתבתו, אף העריכו באוזני הכתב, כי התרחיש הקיצוני של עימות עם הפלשתינים "יהיה חריף פחות", וכי "הרשות הפלשתינית וישראל ישתפו פעולה כדי לצמצם את ממדי הטרור והאלימות".
קונספציה זו רווחה בצמרת צה"ל ואמ"ן גם לאחר פרוץ האינתיפאדה. בגיליון "ידיעות אחרונות" מ-13.10.00 חשף רון בן ישי, כי סגן הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, וגורם בכיר במודיעין, העריכו שערפאת מעוניין להגמיש את עמדותיו המדיניות לאחר הסכם שביתת נשק שיבוא בעקבות הכרזה על הקמת מדינה פלשתינית ואף לבצע, במסגרת מו"מ מדיני, וויתורים שנחשבו עד אז "בלתי נסבלים בעיני הפלשתינים".
וכך נכתב: "מערכת הביטחון ובקהילת המודיעין מתחזקת בימים אלה ההערכה לפיה ערפאת רוצה להכריז על מדינה תוך כדי עימות עם ישראל ולא מתוך הסכם עימה. שעת ההסכמים, לפי הערכה זו, תגיע אחרי שתוכרז המדינה הפלשתינית והתערבות בינלאומית תביא להפסקת אש ולהפרדת כוחות. אז, במסגרת הסכם שביתת נשק בין ישראל למדינה הפלשתינית, יוכלו ערפאת והרחוב הפלשתיני להסכים למה שנחשב בעיניהם במסגרת המו"מ המדיני עד-כה כויתורים בלתי נסבלים".
מכאן, יש להסיק כי ראיית מערכת הביטחון, ולפיה ערפאת צריך את העימות כמהלך טקטי על-מנת להכשיר את דעת הקהל הפלשתינית לוויתורים מהותיים לצורך הסדר קבע עם ישראל - עדיין חיה, נ. שמה, וקנתה לה שביתה כשבועיים לאחר פרוץ האינתיפאדה.
פרשה זו מעוררת שאלות נוקבות על עצם תפקודה של העיתונות. האם לעיתונות יש תפקיד לשמור על המנהיגים כעל עטיפת אתרוג עדין מתוך סיבות פוליטיות? האם העיתונות צריכה לשמש שופרה של המנהיגות המדינית-ביטחונית מבלי לבקרה ולנתחה? האם נותיר כי העיתונות תהא נשכנית אך בו בזמן רדודה?
מקרהו של בוגי יעלון, ממחיש יותר מכל את הצורך בעיתונות ישראלית תקיפה, אך בעיקר בעיתונות שחוקרת ודורשת היטב, המסוגלת לא רק לייצר כותרות, אלא גם להעניק לקוראים ולציבור הישראלי ערך מוסף של התבוננות היסטורית, של מבט ארוך טווח, של עיון מעמיק, של סקרנות, ולא רק השקפת מציאות של הליכה שבי אחר אנשי ציבור וביטחון, המסוגלים להתל גם בעיתונאים בכירים, כבתוך חלקלקות לשון ובהערכות משתנות לבקרים - בהתאם לרוח הציבור והממשלה.
עיתונות נשכנית בלבד מספקת יצרים, ויוצרת חזיון שווא של עיתונות ביקורתית. עם זאת, בעצם התנהגותה זו - היא למעשה מועלת בתפקידה הבסיסי לשמש כלב שמירה אמיתי לדמוקרטיה; כלב שמירה אמיתי של התנהגות מוסדות השלטון ונבחרי הציבור. אל לעיתונאים ללכת כסומים אחר מנגינת החליל של אישי הציבור. מעצם תפקידם, מוטלת עליהם החובה לבצע את שיעורי הבית ולעלות מעלה את רמת ניתוחם תוך בחינת עובדות העבר והשוואתם עם מציאות ההווה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
