בחלקו הראשון של מאמר זה עזבנו את ראשי האוניברסיטאות בארץ כשברקע מהדהדת הצהרתם שייפנו יחד לבג"צ, על-מנת שיהפוך פס"ד שניתן בביה"ד הארצי לעבודה. פסה"ד הנדון חייב באופן תקדימי אוניברסיטה בישראל (אונ' בר-אילן) לחשוף פרוטוקולים של ועדת מינויים, וזאת במסגרת עתירה שהוגשה נגדה על-ידי ד"ר קיסר וד"ר שטרן. "הבג"צ בדרך", קבעה הכותרת בעיתון הארץ. אלא שבינתיים חלפו כחודשיים, ונדמה שלא קרה דבר.
מהן האפשרויות העומדות בפני האוניברסיטאות? הבה ננקוב כאן, ולו למען הפרוטוקול, באפשרות הלוגית הראשונה, והיא שבינתיים הפנימו ראשי האוניברסיטאות את עקרונות השקיפות הציבורית. גל השינוי בנושא זה המפעם בעולם המערבי והופך אותו על פיו, חדר לתודעתם. אשר על כן לא רק שהם חזרו בהם מהצהרותיהם על "חופש אקדמי" המקנה להם הסתרת פרוטוקולים, אלא הם גם שוקדים ממש בימים אלה על רפורמות שקיפות מרחיקות לכת. אבל לוגיקה לחוד והחיים לחוד: המטמורפוזה הנ"ל היא בגדר הנשלל כמעט-לחלוטין על-ידי עקרונות סוציו-פסיכולוגיים בסיסיים. ממש כמו שעקרונות ביולוגיים שוללים את האפשרות שחבורת דינוזאורים יהפכו בן-לילה לברבורי-לבן השטים מלכותית על מימי השקיפות והתכלת.
האפשרות השנייה היא האופטימית מכולן, ולפיה תמומש ההצהרה הרמה, והנושא העקרוני יעלה להכרעת בית-המשפט העליון. אופטימית - כי לדעתי, ברור מה יכריע בית-משפט נכבד זה, וזאת על סמך מגמות הפתיחות והדמוקרטיה המסתמנות יפה-יפה בפסיקותיו בעת האחרונה, ויתר על כן - על-סמך שורה של הכרעות בבתי המשפט בישראל, בנושאים אלה ממש, ובעת האחרונה ממש, שאת חלקן תיארתי בחלקו הראשון של המאמר.
אבל קיימת אפשרות שלישית, המתחזקת עם כל יום שעובר. דעתם של ראשי האוניברסיטה נתקררה. יועציהם המשפטיים מזהירים אותם מפני הליברלים היושבים בעליון. פסה"ד מהארצי - כך, כביכול, מצקצקים הם באוזניהם - פרטורבציה מקרית הוא. קיסר ושטרן הם טרחנים זקנים ויוצאי-דופן, שכבר בזבזו שלוש שנים מחייהם וממון רב, וסופם מי ישורנו. כלל ציבור המרצים - כנוע ופאסיבי הוא כרגיל, והתעקשות עקרונית כאן מצד האוניברסיטאות (כי לגופו של עניין, חובה לציין, העבירה כבר בר-אילן את הפרוטוקולים לאחר הפסדה בערעור בארצי) - היא מיותרת, עויל'עם גויל'עם.
אז לא. כאן הטעות. העולם השתנה, והוא משתנה, ולא מהיום. במקביל פחות-או-יותר למשפט בר-אילן, מתנהל בביה"ד לעבודה בבאר-שבע משפט דומה, שבו תובע ד"ר אילן שדה את אוניברסיטת בן-גוריון. וגם שם ניתן צו לגילוי מסמכים, עוד במרס 2004, על-ידי כב' הרשם זיידרמן. וזאת בלשון שהיתה אמנם נוחה יותר לאוניברסיטה (שכן התיר לה להגיש במעטפה חתומה לעיונו הראשוני מה שבעיניה חסוי) אך בהחלט מטרימה למה שהרעיש את "הארץ" לפני כחודשיים. וגם ההחלטה הזו מבאר-שבע לא היתה בראשיתית. "חובת ההגינות והגילוי נאות בהליכים של מינויים אקדמיים" מופיעה כבר בפסק הדין בתביעתו של יוסי גוטרמן נגד המכללה האקדמית עמק יזרעאל (2002). "חופש אקדמי אינו רשיון למתן החלטות הנוגעות לעתידו של מרצה בשרירות ובחדרי חדרים", נאמר שם.
נשמע מוכר? ואותו הפסק עצמו ציטט כב' השופט אילן סופר מבאר-שבע בפסק דין חבס מ-2002 (ד"ר אפרת חבס נגד אוניברסיטת בן גוריון בנגב). עוד מקרה מעניין ורלבנטי הוא הפסק מ-1998 בו הפסיד הטכניון לד"ר דן גולדשמיד. הקיצור - פסה"ד המפואר של השופטת נילי ארד מהארצי מפואר הוא, אך הוא לא נולד בן לילה ויש מאין. ועוד - העולם משתנה, כאמור, הארץ משתנה, הציבור משתנה. הנה ימים באים, ובכל אוניברסיטה תשב מקבילתה של גב' אפרת קילשטוק ממשרד התחבורה - ממונה על ביצוע חוק חופש המידע. אם תרצו אין זו אגדה. ואם לא תרצו - גם כן אין זו אגדה.
אבל נחזור אצל מקרה ד"ר אילן שדה. למה לא שמעתם על מקרה זה? כי אוניברסיטת בן-גוריון נהגה יותר "בחכמה" מבר-אילן. היא לא ערערה בשום מקום אלא פשוט צפצפה על צו בית-המשפט, ולא העבירה את המסמכים העיקריים – הלא הם הפרוטוקולים של ועדת המינויים הרלבנטית. פרשה עצובה-מצחיקה, שנמשכה שנתיים, שבה נידבה האוניברסיטה לשיעורין מסמכים צדדיים, נגמרה בפסק של הרשם שחייב את האוניברסיטה בהוצאות. ד"ר שדה יצא מפרשת הפרוטוקולים עשיר ב-1500 ש"ח, אבל בלי הפרוטוקולים...
ולסיום, נסקור עוד הליך המתרחש בימים אלה בביהמ"ש העליון, ולו נגיעה ישירה ונוקבת לענייננו. הוא אינו משקף, לעניות דעתי, אלא את פרפוריהם של מנגנוני הבוז ואי-השקיפות הארכאיים מן האקדמיה, גילויי התנהגות אשר בעוד זמן קצר נשקיף עליהם אחורנית ולא נאמין כי היתכנו. המדובר הוא בהליך בחירתו מחדש של פרופ' מנחם מגידור לנשיאות האוניברסיטה העברית, ופעולתה של ועדת החיפוש לנשיא.
"הארץ" מה-1 למרס השנה כתב: "מבדיקת 'הארץ' עולה, שהועדה כלל לא חיפשה מועמדים. היא שקלה רק מועמד אחד: מגידור. יתרה מזאת, האוניברסיטה כלל לא פירסמה את דבר קיומן של בחירות לנשיאות". וכנגד זאת עתר לבית המשפט המחוזי ד"ר יעקב ברגמן, איש סגל ותיק וקבוע של ביה"ס לניהול באוניברסיטה העברית. [
העתירה במלואה]
טענתם הנגדית של גורמים כבדי משקל בוועדה היתה, שהוועדה לא היתה צריכה לחפש, מפני שחוקת האוניברסיטה העברית אינה מורה במפורש שעל הוועדה לחפש...
אבל טרם שיכפו מחשיכי העצה על בג"ץ את הצורך לפסוק הלכה האם ועדת-חיפוש צריכה לחפש, נדרשים הם למשוכה נוספת. באי-כוחם טוענים לחוסר "זכות העמידה" של ד"ר ברגמן. שכן, לא כל אחד יכול לפנות לבית המשפט, אלא אם יש לו זיקה ישירה לנשוא העתירה ופגיעה ישירה ממנו. סוגיית זכות העמידה כאן פשוטה פחות (ל ד ע ת זה דבר אחד, לעתור לבית המשפט זה דבר אחר), וביתה משפט המחוזי עתיד להכריע. אך מעניינת לשונם של המשיבים בעתירה (הנהלת האוניברסיטה), המלמדת כנראה על עולמם הנפשי: לו היה חבר בחבר-הנאמנים, כך הם אומרים, יכול היה ד"ר ברגמן לעתור. אבל מה הוא בסך-הכל? עובד שכיר של המוסד הנתבע ותו לא (כך לשונם). מה לו ולענייני ההנהלה? אין לו, ולא צריך שיהיה לו, עניין בהתנהלותה התקינה. ומאחורי ארטיפקט משפטי מנסה האוניברסיטה להסתתר מפני עתירה הנראית על-פניה צודקת.
