בעוד אצלנו מתברברים ומתווכחים ומאיימים ומציעים, מצרים פשוט מגלה גז טבעי ותראו איך היא תעקוף אותנו בסיבוב. בפרטאצ'יה שלנו עוד לא יודעים האם ומתי ואיך וכמה ולמה יאושר מתווה הגז, ולמצרים כבר יש שדה הגדול ב-40% משדה לוויתן שעדיין על שולחן הדיונים. אנחנו לא מצליחים למצוא יותר מאשר פראיירית אחת שתסכים להשקיע במדינה בה הבטחה שלטונית היא לא יותר מאשר הצהרת כוונות מעורפלת, ומצרים מביאה את ENI האיטלקית שמגלה את השדה הגדול ביותר בים התיכון.

מובן שהסיכוי שלנו לייצא את הגז במחירים גבוהים יורד כעת בצורה משמעותית, ובקצב הנוכחי – בסוף לא נצליח בכלל לייצא אותו. זאת ועוד: זו לא הפעם הראשונה בה מצרים, מדינת עולם שלישי מוכת אבטלה, מלמדת את ישראל – המדינה המערבית ההיי-טקיסטית – איך עובדים. אצלנו סוללים כבר עשור 50 ק"מ של מסילת רכבת לירושלים, והמצרים סיימו בתוך שנה את תעלת סואץ השנייה. שווה חשבון נפש מעמיק.

את כל מה שהוא עושה עכשיו בנושא גל הירש, היה גלעד ארדן צריך לעשות לפני חודש: לשמוע את הדעות, לבחון את הביקורת, לבדוק האם יש חשדות. קודם מקבלים את כל המידע ואחר כך מחליטים. כמה פשוט – וכמה בלתי אפשרי בממשלת ישראל. אצלנו קודם כל מכריזים ואז חושבים; קודם ממנים ואז בוחנים. התוצאה היא כמובן החוכא ואיטלולא להם אנו עדים בשבוע האחרון.

נכון, אם ארדן היה קודם בודק ואז מחליט, אין ספק שמועמדותו של הירש הייתה דולפת והיה מתחיל מחול שדים. אבל רגע, זה לא מה שקורה ממילא? קבלו תיקון: זה מה שקורה ממילא, בתוספת הלבנת פניו של הירש ברבים והאפשרות שארדן יצטרך להתקפל מהמינוי עם הזנב בין הרגליים. כלומר, המהומה מתחוללת עם הרבה יותר נזקי לוואי. אז למה עובדים ככה אצלנו? כי אנחנו פרטאצ'ים.

בדברי ימי בזיונות הכנסת, מובטח לשרון גל מקום של (חוסר) כבוד. חמישה חודשים הספיקו לעיתונאי לשעבר כדי להגיע למסקנה, שהוא יכול להביא יותר תועלת בתקשורת מאשר בספסלי האופוזיציה של ישראל ביתנו. וזה חמישה חודשים ברוטו, מאז השבעת הכנסת; בית המחוקקים שלנו לא עבד יותר מדי בתקופה הזאת, ועל פעילותו של גל לא שמענו, אם בכלל הייתה כזאת.

אם גל היה באמת רוצה לשרת את הציבור, הוא היה מגלה שיש אפשרויות רבות לעשות זאת גם מהאופוזיציה. אפשר להגיש הצעות חוק. אפשר להעלות הצעות לסדר היום. אפשר לחבור לח"כים אחרים ולקדם נושאים. אפשר להופיע בתקשורת ולתקוף את הממשלה. אפשר לסייר ברחבי הארץ ולהציף צרכים ומצוקות. אפשר לסייע לאזרחים מול הרשויות.

נניח שגל מגיע כעת למסקנה שעשה מקח טעות. נניח שהוא חושב שביכולתו להשפיע בתקשורת יותר מאשר בכנסת (מה שאומר משהו גם על הכנסת וגם על התקשורת). נניח שהוא גילה שקשה מאוד לעבוד עם אביגדור ליברמן. נניח שהוא מתוסכל מהשהות באופוזיציה. כל זה לא מצדיק את הגישה הפרטאצ'ית שהוא הכניס לכנסת ואת המעילה באמון הבוחרים, ששלחו אותם להיות נציגם במשך ארבע שנים. והכי מעצבן: עכשיו גם יהיו לו זכויות של ח"כ לשעבר, על חשבוננו.

נהג המונית שאסף אותנו השבוע מתחת הרכבת הראשונים בראשון לציון הסב את תשומת ליבי לתופעה מעניינת: ליד תחנות הרכבת אין בדרך כלל מסלולים בהם יכולות לעצור מכוניות ומוניות. קחו למשל את תחנת השלום בתל אביב: מי שמבקש להוריד או להעלות נוסע חייב לעמוד בנתיב הסמוך לתחנה, שהוא נתיב תחבורה רגיל לכל דבר, ולהסתכן בקנס אם יזדמן שוטר למקום. נהגי המוניות עומדים שם דרך קבע, וכאשר בא שוטר הם פשוט עושים סיבוב וחוזרים אחרי כמה דקות.

זה קורה, כי כרגיל אצלנו – הכל פרטאצ'י. בונים תחנת רכבת, ולא חושבים איך היא תשתלב בתחבורה הקיימת. קוראים לנוסעים להשתמש ברכבת, ולא חושבים איך הם יגיעו לתחנה וממנה. רוצים לעודד שימוש בתחבורה ציבורית, אבל לא נותנים לה היכן לעמוד. ואתם יודעים איפה כן יש מסלולים מסודרים למוניות? – בתחנות הישנות, כמו תל אביב מרכז, חיפה מרכז או חיפה בת גלים. הגיחוך במיטבו.

כבר הזכרתי את האמירה המצוינת של העיתונאית סטלה קורין-ליבר על הטלוויזיה בכבלים: יותר ש"ח תמורת יותר ש"ח – יותר שקלים חדשים תמורת יותר שידורים חוזרים. נכון לעכשיו, הוט משדרת בערך בפעם ה-23 את "חברים" ובערך בפעם ה-12 את "סקס והעיר הגדולה", וגם הסרטים מוקרנים ברובם זו הפעם העשירית ומעלה. אני הייתי קובע, שחובה על הוט (וגם על yes) לציין לצד ראשי התיבות ש"ח גם את מספרו של השידור החוזר; שלפחות נדע בגלוי שעובדים עלינו.

השבוע הוכיחה הוט, שהזלזול המתמשך הזה בלקוחות נעשה באופן אוטומטי. ביום שני בלילה שודר פרק בסדרה CSI אשר הסתיים בצורה שלימדה בבירור שיש לו המשך. ביום שלישי בלילה, באותה שעה, שידרה הוט פרק מסדרת-הבת CSI מיאמי. ומה עם פרק ההמשך מלאס וגאס? נאדה. אפס. גורנישט מיט גורנישט. מה שאומר, שהפרטאץ' שם כל כך גדול, עד שהשידור החוזר של החוזר של החוזר נעשה ללא מגע יד אדם ובלי שמישהו בכלל בודק מה משודר ומתי.

במועדון הכדורגל מכבי תל אביב מתהדרים בשנים האחרונות בניהול אירופי, הן מבחינת מוצאם של המנג'ר וצוות האימון, והן ובעיקר מבחינת צורת העבודה. אבל כמו המשל על החתול שהפך למלצר ושכח הכל ברגע בו ראה עכבר, כך גם במכבי גולדהאר-קרויף האופי הפרטאצ'י מתגלה בסופו של דבר.

השבוע הבהיר משרד הפנים, כי לשוער החדש של הקבוצה, פרדראג ראיקוביץ, אין אשרת עבודה ולכן אסור לו לשחק. אז הבהיר. ראיקוביץ כמובן שיחק, תוך צפצוף מוחלט על החוק. זה שההתאחדות לכדורגל שמה פס על החוק ואישרה לו לשחק – זה ממש לא מפתיע, לנוכח העובדה שמדובר באחד הארגונים היותר ברדקיסטיים במחוזותינו. אבל מכבי תל אביב? הקבוצה שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות? כן, כי פרטאצ'יות היא מחלה מדבקת, העלולה לגבור אפילו על מיטב החיסונים האירופיים.