חלום ושבריו

חוק ניוטון אומר שכוח מעורר תנועה, ותנועה מעוררת תגובה שלעתים ביטויה בחיכוך המייצר חום. חום זו אנרגיה. כלום לא הלך פה לאיבוד – רק החליף צורה, השתנה וקיבל פרצוף חדש לכאורה. מדובר באנרגיה.

תקומת ישראל בארצו הביאה לתגובה חמה של הערבים סביבנו, המתגבשת למדיניות של השמדת המדינה והיהודים גם יחד. גם כשהיו באירופה הביאה השנאה ליהודים ולנוכחותם לידי כך שאירופה כולה התעשתה ושרפה את יהודייה. עצם קיומם של היהודים בהיסטוריה הביא לתגובה אנרגטית מעוררת חום ושופכת דם. כלומר, מדובר בחוק טבע שבו כל מציאות מעוררת תגובה. האם כדאי לנו לשנות את התגובה או את המציאות?

להוציא קיטור

דוגמה לשינוי תגובה היא המצאת הקיטור. את הקיטור לא ניתן להעלים אבל אפשר לתעל אותו כדי להזיז גופים גדולים כמו רכבות ואוניות. רכבות קיטור בנו את אמריקה. הקיטור הנפלט לעתים מהרי געש עדין הורס את העולם אבל אנשים מתייחסים אליו בסלחנות ובהבנה כי הוא חלק מתופעות הטבע. מרכבת אפשר לרדת בכל תחנה, לא בטוח שניתן לעשות זאת מהעולם. יהודים כנראה שלא ירדו בשום תחנה. תמיד ניסו להרוס אותם, להמיר את דתם ולשרוף אותם כי במקרה הם כבר שנים רבות במוקד.

הציונות המודרנית העבירה את דימוי הגוי פנימה אל החוגים המעורים בתוכנו. היא יצרה תדמית בזויה של יהדות העבר, של יהודי עתיק-יומין הנאחז בכוח בטליתו ורוכן על גווילים מצהיבים ומופרכים, של מסורת יהודית מנותקת מכל מציאות עכשווית, של ההיסטוריה מנוקרת ומנוקבת. מתוך ההיסטוריה בררו הציונים החדשים כמה אירועים מסעירים כמו מרד בר-כוכבא, המכבים, ומצדה שלא תיפול עוד ויצרו סילוף כביר ומסחרר המשרת אותם עד היום. אלא שהתרחש פה נס – הציונות האלימה נעלמה ונמוגה. תנועת העבודה שהקימה עם יוסי שריד את המדינה בעזרת אגו אדיר ופנקס הסתדרות אדום נמסה ומאז אנו נוטלים גלולת הרגעה בצורת 'מחנה ציוני' השואף להתאחד עם מפלגות ערביות וסטליניסטיות כדי לשחזר את ראשית המאה הקודמת. אבל פנינו לעבר המאה הבאה, לא הקודמת. נביאם של הציונים הגוועים הוא בנו של שריד המקים לאביו ולזכרו בית מקדש בחייו.

מה שקרה פה, יהודים טובים, שרוב קורבנות השואה עבר לאמריקה ארץ החופש והחופשה, ורק החלק המיואש, המוטרף והמדוכא הגיע לגבולות הארץ. כל כך חזקה הייתה התעמולה הנוצרית-בולשביקית-נאצית שזה השפיע גם על היהודים ברוסיה שפנו מיד לאמריקה ולא לארצם-ארצנו. אבל, וזה אבל חשוב מאוד ומשפיע, לארץ הגיעו במקביל פליטים יהודים מסכנים מארצות ערב בתוספת תימנים. אלה לא שמעו על היטלר כי לא הייתה להם קליטה בהרי אררט ולא מים זורמים בהרי האטלס. תאמינו או לא - הם הגיעו לפה כיהודים נרדפים בלבד ללא התוספת האינטרנציונאלית המתקדמת של אירופה. הציונות שלהם החלה על נהרות בבל ולא היה להם אינטרס תרבותי מובהק להקים מדינה יהודית דווקא מול וינה, במקום שבתי קפה עם שניצל מהביל ושטרודל ריחני נושקים לדנובה. כן, מרבית יהודי אירופה דנו בה – בתוכנית הציונות הנפלאה שהתקפלה וצנחה כמו עוגה בתנור.

אלבניה למשל

היהודים שהגיעו מהרי האטלס ואררט לא שמעו על תנועת ההשכלה שניסתה בכל כוחה להרוס את ה'חיידר היהודי, לקצץ את הפאות ולעגל את הפינות, לפרק את השבת לגורמי ימי הבינים שעיקרם זמרה כנסייתית ביום ראשון. הם זכרו פתגם פרקי אבות של אחד העם ש'כאילו' השבת שמרה אותם יהודים וככל הנראה, או לכאורה, הם, בניגוד לכל היגיון אירופי, עדין רוצים להמשיך לחיות ב'כאילו' ולהיות יהודים – ולא עוד 'עם ככל העמים', נניח אלבניה, למשל, שגם היא זכתה לקבל עצמאות. יהודים זה עם מוזר, אתם יודעים. על בשרם אפשר להיווכח כמה התקדמה הסניטציה בעולם העתיק. במצרים ישבנו על הסיר. רק פרעה, מלכה האדיר של האימפריה, נהנה ממים זורמים ממש כשהיה יורד כל בוקר אל הנילוס לחרבן. בבבל כבר ישבנו על מים זורמים הלוא הם נהרות בבל. בכינו שם כי עדין רצינו וחלמנו ברצינות על אותו סיר עתיק יומין. ה'יציאה' במצרים הייתה הכי משמעותית בחיים של כולנו.

האם ניתן לומר ששקיעתה של הציונות בארץ ישראל היא ריאקציה לשנאת יהודים פנימית שנפלטה לחוצות היוצר? האם זה אומר שנגזר דינה של המדינה? האם אנחנו בתהליך היעלמות ומה שיבוא במקום – מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית או שניהם?

הציונות, אולי בשל טבעם הליברלי-תרבותי-אינטרנציונלי של מנהיגיה הסוציאליסטים, לא הצליחה לדבר אל ליבם של הערבים במרחב השמי. בהתעלמה מן הבעיה, מעולם לא הכריעה הציונות את הערבים, אלא התפשרה לאורך השנים על הסכמי הפסקת אש והמרת אלפי מחבלים תמורת ישראלי אחד. הציונות פיתחה רגשי אשמה עזים אבל גם כיפרה עליהם בנחשולי דם שנשפכו באוטובוסים, במלונות ובבתי קפה מתפוצצים. עשינו טוב שחינכנו את הערבים לטבוח בנו (כמו שידענו בעבר) כי זה היה מנחם במשהו לאור אשמת שומרון מזוככת שצמחה בקרבנו. רצח יהודים - נעשה היחס המציאותי של ערכים גם בעיני הערבים. רבים חושדים שהציונות מעולם לא שאפה להכריע, אלא אך ורק להתפשר, כדרכה מול כל פריץ. זו מסורת. מיד לאחר ה'נצחון' של 67 יצאו מנהיגי הציונות המודרנית, אשכול ובן גוריון, בהכרזה חגיגית שיש להחזיר את השטחים תמורת שלום. שלום, הם ידעו, לא יהיה פה והכרעה הם לא רצו.

גם הצבא חונך על ברכי ההתפשרות וההפשרה. הקצין גל הירש הוא למעשה סמל לאומי נאות לתהייה האסטרטגית. צבא שאינו שואף להכריע לעולם לא ינצח. זה צבא מתחזק אדמיניסטרציה וכמה ברגים, ולכן העדיפה הממשלה של מלחמת לבנון לאחר הבריחה ההרואית - שנחשבה בשל הקרבה לפסח יציאה - לשלוח פצצות אמריקניות אווריריות לעבר רובע הדאחייה רק כדי לדחות שוב את ההכרעה עד שנעבור את הבחירות והזעם. איזו בחירה הייתה לנו בבחירות? אם אתם לא מסכימים לניתוח הזה – אנא שאלו את הציונים בקרבנו, ציפי, גרבוזי וזהבה.

הילד עם האצבע

הישראליות מייצגת תהליך התפשרות על חוף הים. גם הולנד מייצגת את אותו תהליך, אבל הפוך על הפוך. בבקשה: בהולנד שופכים חול לים והים האדיר, איתן הטבע הבלתי נלאה, מתפשר ונסוג בצורה לא סבירה. כשמתחולל משבר רצים הילדים עם תיק בית ספר על גבם ותוקעים אצבע לתוך הסכר. אצלנו חוף הים משמש לבתי קפה וכפכפים. קפקא מתהלך אצלנו על חוף הים, אני מצטט יפני כדי להרחיק עדות. אנחנו נסוגים ללא הרף וזה מעודד את הים הערבי להתקדם. כשמתחולל משבר מגיעים תלמידי בית הספר למשפטים עם 'תיקים' מבוססים על גבם ותוקעים אצבע בעין (רק אצלנו מכנים את ההולנדי – 'מעופף', ואנחנו כביכול עם שתי רגלים מקופקפות על הקרקע). הערבים רואים ומאמינים שעוד קצת שנאת ישראל, עוד קצת פרעות יחשלו את הנחשול האחרון שיסתער ויכריע את מדינת ישראל. הם לא מבינים שקמה פה, בסתר המדרגות, מדינה יהודית והיהודים, כמו תמיד, גבם אל הקיר ולא מעבר לים הוא.

הליברלים נוטים לחשוב ולהסביר לכם שזה מאבק על איכות החיים, על זכויות האזרח, על חופש הפרט, על דמוקרטיה מוסרית, על חופש דיבור ועיתונות. מנסים להסביר לכם שבעצם אנחנו על גדות הדנובה בצורה תרבותית ומאתגרת. אבל, לדעת היהודים - המאבק הוא עדין 'על החיים ועל המוות'. אם תתבוננו עתה בהתנפלות האפריקנית-מוסלמית-ערבית על אירופה תבינו שהאירופים גם הם החלו להבין זאת והאיחוד האירופי שעדין מטיף לנו ומשלם כספים לשונאי ישראל כדי להגביר ולתגבר את שנאת העולם ליהודים – בתהליך התפרקות מול מציאות שלא ניתן עוד להחילה על ישראל.

על עכברים ואנשים

שמעתי מפיו של ד"ר ראובן ברקו, מזרחן ויועץ לענייני ביטחון וערבים, פרשן מדיני של 'ישראל היום', סיפור על עכברים. המושב שלו הוצף בעכברים שכרסמו הכל מתבואה ועד בר, כולל הבר שהכיל משקאות בבתי המגורים. מכת מצרים, תערובת צפרדע, ערוב וארבה. כיצד נלחמים בלגיונות עכברים, עכברושים וחולדות שזוללות גם תרנגולות בלולים המוארים?

תחילה פיזרו רעל עכברים בשדות ועכברי החוליות הראשונות (הסיירות המטכ"ליות) נפלו פגרים. הבאים בעקבותיהם למדו והפנימו. גם כשהחליפו את צבע הרעל, צורתו וטעמו – העכברים בעלי הזיכרון הקיבוצי לא נגעו עוד ברעל והמשיכו להכות במושב וביושביו. מה עושים במחבלים הקטנים? כשהנושא היה שועלים קטנים בא שמשון וחיבר את זנבותיהם לאבוקות בסמוך לשדות הבר של הפלישתים ברצועה. אבל פה כל הבר סביב שייך ליהודים וזנבות העכברים רצים כל כך מהר שקשה לתפוס אותם. הביאו את החלילן מהמלין והוא יעץ לנכבדי הכפר לערבב את הרעל בגריז ולמרוח אותו על כבלי הטלפון והגדרות שהקיפו את תחום המושב. העכברים, יש לדעת, חיות השומרות על היגיינה נפשית וגופנית. הם לא טרוריסטים – הם לוחמי חרות. הם החלו ללקק את גופם ולנקות אותו. הרעל חדר פנימה והמית אותם. הזיכרון הקולקטיבי שלהם לא הצליח לפענח את מהות התבוסה.

הגיע הזמן לומר ללהקות השלום מסוג זוכרות, פוסלות, נשות מחסום, בצלם, שוברי שתיקה, עדאלה, שלום עכשיו, גוש שלום, אקדמאים מחרימים מחורמנים, הקרן לישראל חדשה וכדומה – חדלו לנקות את עצמכם ואותנו. הפסיקו ללקק את התחת. זה רעל וזה ממית.

לשבת על הסיר

הגיע המועד להשתחרר ממיתוס היציאה הגדולה, הישיבה הארוכה על הסיר, לעבור למים זורמים ולהמשיך הלאה לעבר הכניסה הדרמטית שהתחוללה כאן בראשית המאה הקודמת ועדין נמשכת. זהו! יצאנו ממצרים וכל העולם יודע. לא רק יודע, הוא האשים אותנו כי בדרכנו שתינו דם ילדים נוצרים עם המצות היבשות כי יש להקל על היציאה. מאז ועד עולם יצאנו, פסחנו, השתחררנו. עכשיו נכנסנו. הגיע הזמן להפנים. אנחנו במקום שהוא שלנו ועדין לא מסוגלים להתרגל למציאות. למה אנחנו תמיד חושבים שהמציאות מתחוללת במקום אחר, שאותו אבותינו כינו גולה, ואצלנו, או בקרבנו, מתחוללת אך ורק שערורייה? תכניסו לכם לראש, גבירותי ורבותי - נכנסו. הייתה יציאת מצרים – מהיום יש כניסת ישראל.