הטיעונים בערעור בפרשת הולילנד נשמעו בדצמבר שעבר. ראש ההרכב, השופט סלים ג'ובראן, היה ב"נבצרות" של חודשיים בשל תפקידו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, מדובר במגה-תיק (10,000 עמודי פרוטוקול, 1,000 מוצגים, 700 עמודים של פסק דין, מאות עמודים של ערעורים) וכאשר יש חמישה שופטים – מטבע הדברים ההכרעה נמשכת יותר זמן. אחרי כל זה, סביר להניח שפסק הדין יינתן בחודשים הקרובים. כאן יכולה להיות הפתעה אחת: אם תתקבל בקשת המדינה לשמוע את עדותה של שולה זקן בנוגע לסיועו של שמואל דכנר ליוסי אולמרט – זה יכול להאריך את ההליך לגבי אהוד אולמרט.

במקביל, יישמע בחודש ינואר ערעורו של אולמרט על הרשעתו בפרשת טלנסקי ועל עונשו – שמונה חודשי מאסר. המדינה מבקשת, לאור הרשעה זו, להטיל על אולמרט מאסר בפועל גם בפרשת מרכז ההשקעות (בה הוא לא ערער על הרשעתו ועל עונשו – מאסר על תנאי). התיק הזה הרבה יותר פשוט, וההכרעה בו יכולה להינתן בתוך חודשים בודדים, למרות שגם בו דנים חמישה שופטים.

בית המשפט העליון עשוי גם להכריע בשנה הקרובה בערעורו של צבי בר. מבחינת המעשים בהם הורשע, בר הוא עבריין הרבה יותר גדול מאשר אולמרט: הוא הורשע בקבלת שוחד בסך 1.9 מיליון שקל בארבע פרשות שונות, לעומת 560,000 שקל בהם הורשע אולמרט בשתי פרשות.

בשולי הדברים: ביוני 2016 ישלים משה קצב ריצוי של שני שלישים מתקופת מאסרו (הוא החל לרצות בדצמבר 2011 עונש של שבע שנות מאסר). האם הוא יבקש שחרור מוקדם? אם כן – לא משנה מה תהיה ההחלטה, יהיה עליה ערעור לבית המשפט המחוזי ואחר כך מן הסתם לבית המשפט העליון.

משפטם של רונאל פישר, רות דוד ויתר המעורבים בפרשה אמור להתחיל באופן ממשי בשבוע הבא (20.9.15), עם המענה לכתב האישום. ייתכן שהנאשמים, או מקצתם, יטענו שעדיין לא הספיקו לקרוא את כל חומר החקירה. במקרה כזה, השופט משה סובל יתן להם עוד קצת זמן – שבועות אחדים לכל היותר. לאחר מכן הוא ירצה לקיים דיון היערכות ולהתחיל לשמוע את הראיות.

כמה זמן יימשך המשפט? זה תלוי בשאלה גדולה אחת: האם מי מהנאשמים יגיע/יגיעו להסדרי טיעון. אחרי הודאתו של ערן מלכה, עם עדת המדינה והתיעוד הרב שבידי המדינה – מצבם של הנאשמים לא נראה טוב, בלשון המעטה. מצד שני, עד עכשיו שמענו רק את הצד של התביעה, כך שהתמונה כמובן אינה מושלמת. ובכל זאת נראה, שזהו תיק שממש קורא להסדרי טיעון. הכי מעניין יהיה לראות מה יטענו פישר ודוד.

בשולי הדברים: המשטרה אמורה לסיים את החקירה בנוגע להתנהלותה של דוד כאשר הייתה פרקליטת מחוז מרכז – חקירה שמנוהלת בחוסר חשק ניכר. לא נתפלא אם המסקנה תהיה שיש לסגור את התיק בשל התיישנות והעדר ראיות.

בית המשפט העליון אמור להכריע בשנה הקרובה בערעורו של הרב יאשיהו פינטו על חומרת עונשו – שנת מאסר בפועל. השאלה היא, האם מבחינת מצבו הרפואי של פינטו יהיה טעם לדון בערעור. במקביל, ממשיכים יהודה וינשטיין ושי ניצן למנוע את השלמת החקירה בענייניו של תת-ניצב אפרים ברכה ז"ל: מדוע התאבד, האם היו שותפים לחשדות שיוחסו לו, האם חקירות נפגעו או שובשו בשל אותם מעשים נטענים.

גם בפרשת ארביב יגיע הזמן לקבל החלטות, לאחר שהחקירה נמרחת זמן רב בצורה שמעוררת תמיהות ואי-נוחות. אם פינטו לא יוכל להעיד נגד ארביב, תצטרך המחלקה לחקירות שוטרים להחליט האם יש לה די ראיות נגדו, או שהתיק ייגנז מחוסר ראיות. לפי האיטיות שבה מתנהלת החקירה, מתקבל הרושם שיהיו מי שלא יצטערו אם בסופו של יום לא ניתן יהיה להשלים אותה.

בשולי הדברים: בחודשים הקרובים צפויה הכרעת הדין בעניינו של ניצב בדימוס ניסו שחם, המואשם בעבירות מין. מבין פרשות הניצבים בקדנציה של יוחנן דנינו, זו הייתה החמורה ביותר, וההכרעה בה תשפיע במידה רבה על דימוי המשטרה ועל מעמדה של מח"ש.

הפרקליטות אמורה להחליט בקרוב האם להגיש כתבי אישום נגד הרב הראשי לשעבר, הרב יונה מצגר, והשר לשעבר בנימין בן-אליעזר, החשודים בקבלת שוחד בהיקפים ניכרים. נראה שההחלטה בעניינו של מצגר תהיה קלה יותר: יש עד מדינה, יש הקלטות, יש מסמכים. בעניינו של פואד נכנסים לתמונה מצבו הבריאותי וגילו המתקדם; ייתכן שההחלטה תהיה להגיש כתב אישום ומיד להתלות את ההליכים.

בשולי הדברים: בחודש הבא יינתן פסק הדין במה שהיה אחד מכתבי האישום המרכזיים בתחום השחיתות העסקית – רכישת 20% ממניות בזק בידי גד זאבי במימונו של מיכאל צ'רנוי. אלא שהזמן העצום שחלף – 15 שנים מהאירועים ו-11 שנים מהגשת כתב האישום – הופך את פסק הדין הזה לחסר חשיבות. כנ"ל לגבי פרשת סימנס וחברת החשמל, בה יוחלט בתחילת 2016 האם להגיש כתבי אישום על עבירות שבוצעו לכאורה בשנים 2005-2000.

לא משנה מי ימונה למפכ"ל המשטרה – צפו לעתירה לבג"ץ נגד המינוי. כך גם לגבי מינוי נציב שירות בתי הסוהר. ואולי גם בחירתו של היועץ המשפטי לממשלה, שיחליף בסוף ינואר את יהודה וינשטיין, תגיע לפתחו של בית המשפט העליון.

הגיע הזמן שבית המשפט יאמר: עד כאן. כמו שאני לא מחליף את שיקול דעתה של ועדת מכרזים, כמו שאני לא מחליף את שיקול דעתה של ועדה לתכנון ובנייה – כך אני לא מחליף את שיקול דעתם של השרים הממנים. אבל זה לא יקרה, כי גם שופטים שאינם אקטיביסטים לא יוותרו על ההזדמנות להתערב במה שהוא לגמרי עניינה של הממשלה. קרוב לוודאי שהעתירות הללו יידחו, אבל העותרים לא יחויבו בהוצאות והדלת תישאר פתוחה להמשך פלישתה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המבצעת.

בשולי הדברים: בג"ץ צריך להחליט גם לגבי מינויו של יואב גלנט לשר הבינוי, על-רקע פרשת הווילה שלו. אחרי שהכשיר את מינויו של אריה דרעי, לא סביר שבית המשפט יפסול מינוי בשל חקירה שלא הבשילה אפילו לכתב אישום.

האם החוק המאפשר להזין בכפייה אסירים שובתי רעב הוא חוקתי? השאלה הזו הונחה בחודש שעבר לפתחו של בית המשפט העליון, וניתן להניח שההחלטה תינתן בשנה הקרובה. בהקשר הזה, בניגוד לדברים שבפיסקה הקודמת, בהחלט יש מקום לבחינה בידי בג"ץ: היכן האיזון בין האוטונומיה של הפרט על גופו לבין חובתה של המדינה לשמור על חיי מי שנמצא בידיה? האם החשש מהשלכות ביטחוניות של שביתות רעב, אולי עד מוות, מצדיק לחייב רופאים לתת טיפול בניגוד לרצונו של החולה? לפסיקת בג"ץ בנושא הזה יהיו השלכות משמעותיות, הן לגבי החוק הספציפי והן לגבי החוקתיות של צעדים אחרים, המצריכים איזון בין זכויות הפרט לזכויות הכלל.

בשולי הדברים: עניינו של מוחמד עלאן צפוי לחזור לבג"ץ. צו המעצר המינהלי נגדו לא בוטל, אלא הותלה כאשר מצבו הרפואי היה קריטי, והוא הופעל שוב כאשר מצבו השתפר. עלאן ודאי יעתור שוב, והשופטים יצטרכו לקבל את ההחלטה ממנה הצליחו להתחמק בסיבוב הקודם.