לחוצפתו של השר לביטחון הפנים,
גלעד ארדן, אין גבול. איך הוא בכלל מעז לבקש משרת המשפטים לבלום את קידומם של השופטים שמקלים עם מידי-אבנים?. בסדר, הוכח שהאבנים הורגות - אז מה?, עכשיו מגיע שר שמנסה להשפיע על החלטות השופטים תוך איום שלא לקדמם.
ארדן עוד יטען שהוא נבחר על-ידי העם כדי להבטיח את ביטחון תושבי ישראל. נו באמת!, למי אכפת?. ממתי אנחנו מתחשבים בבחירתו של העם?, מי בכלל מצביע עבור הליכוד אם לא ערב רב של פרימיטיביים, שאין להם מושג ירוק על חוק, משפט וערכים דמוקרטיים. גם השרה
מירי רגב, שרת התרבות, צעקה בעבר שמפלגתה זכתה ברוב. אז מה?, נתנו לה להחליט האם התאטרון אשר מהלל טרוריסטים ימשיך לקבל תקציבים?, מי היא בכלל?.
אפילו נשיאת בית המשפט העליון, השופטת
מרים נאור, נאלצה להגיב בחריפות. כבוד השופטת הסבירה ברחל בתך הקטנה: "הדברים (של ארדן) מנוגדים לעקרון העצמאות האישית של השופט. אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה זולת מרותו של הדין. הדברים המיוחסים לשר ארדן מתאימים למדינות שלא היינו רוצים להידמות להן".
לסוגיה נדרש גם הכהן הגדול, הפרופסור והגורו המשפטי של רשת ב',
משה נגבי. הוא הסביר לארדן ולעם שאסור להתערב בשיקולים של השופט, כי בהינתן גזר הדין נלקחים בחשבון מכלול של נסיבות - אישיות, משפחתיות וכו'. והרי ברור שיש מצבים שבהם צעיר ערבי פשוט נאלץ לזרוק סלעים לעבר מכונית נוסעות בכביש!.
למה הפוליטיקאים הקטנים האלה לא מסוגלים להפנים שיש בלעדיהם מי ששולט במדינה, החל מאכיפת החוק וכלה במינויים לתפקידים בעלי משמעות? יש מי שממליך ומוריד, מחלק ומסלק. שמו של השליט הוא התקשורת שהצליחה להתלכד ולהפוך לקרטל בלתי מנוצח, ולנהל את כל ענייני המדינה.
היום היא מובילה קמפיין המגן על השופטים המקלים. אבל זה לא נובע מעקרון כלשהנו, אלא משיקולים פרקטיים. כשיש צורך היא מובילה קמפיין הפוך. לפני ארבע שנים חוצפן אחר, ח"כ וחבר הוועדה לבחירת השופטים ניסה לקדם לעליון שופט מחוזי ירושלמי אותו התקשורת לא ממש אהבה. העיתונאים מיד נקטו צעדים: דפדפו במאות פסקי הדין שלו וגילו שאותו השופט הקל בעבר עם הנאשם, הבחור החרדי שהעליב שומרת בחניון "מלחה" על-רקע גזעני. השופט - שומו שמיים! - התחשב בנסיבות (הבחור הביע חרטה, יש לו ילדים לפרנס, לא היו לו עבירות קודמות וכו'). התקשורת פתחה בקמפיין מסיבי והחל מחול השדים. השופט הואשם בחטא החמור ביותר: הקלה בעונש, וכבר אחרי שבוע הסתייג הח"כ מהתמיכה במועמד באומרו: 'לא ידעתי, שהוא עשה מעשה כה חמור'.
לא השופטת מרים נאור (שאז הייתה רק שופטת בבית המשפט העליון), לא נשיא ביהמ"ש העליון דאז, לא מומחים למשפט ופרשנים נזכרו במילים היפות והבומבסטיות כמו "עקרון העצמאות האישית", "אין מרות זולת מרותו של הדין", וכו'. את משה נגבי אפילו לא הזמינו לפרשן, אולי משום שאז הוא עוד לא היה פרופסור. לכולם היה ברור: אם האדון נגד - אז יש להרכין את הראש ולא לקפוץ מעל הפופיק.
מה שחמור ביותר בפרשה הזאת הוא שהמהלך של ארדן עלול באמת להביא להצלחה במאבק נגד יידוי-האבנים, המצב הביטחוני בבירה יירגע - ומה אז? איך תצליח התקשורת לתקוף את הממשלה ולהביא להחלפתה בממשלה אחרת ברשות פוליטיקאי הממושמע לתכתיבים שלה?
