בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קבע (9.9.2015) כי דבריה של אישה בת 86, שנפטרה במאי 2012 מסרטן, שנאמרו בעל-פה בפני שלושה נוכחים ולפיהם ציוותה את דירתה לבני זוג שסייעו לה בערוב ימיה - הם צוואת שכיב מרע, חרף הפגמים הצורניים שנפלו בצוואה. השופטת
אלה מירז נימקה את קביעתה בכך, כי דבריה של אותה אישה הראו שגמרה בדעתה שאמירתה זו שבעל-פה תהווה צוואה וכך גם באשר לתוכנה של האמירה.
באותו מקרה, בני הזוג הזוכים על-פי הצוואה לא עמדו בדרישות הצורניות של החוק, והפקידו את זכרון הדברים של דברי המנוחה אצל רשם הירושה ארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה ולא סמוך ככל האפשר לאחר עשייתה כפי שהחוק מצווה. בני הזוג טענו, כי לא ידעו שעל-פי החוק חייבים הם להפקיד את זכרון הדברים מהר ככל הניתן, ועל חובה זו נודע להם רק לאחר ייעוץ משפטי שקיבלו בבואם לקיים את הצוואה.
הסכסוך בעניין עיזבונה של המנוחה הגיע לפתחו של בית המשפט לאחר שחברתה של המנוחה וילדיה של אותה חברה, שהם הזוכים בכל עיזבונה על-פי צוואה קודמת שהמנוחה ערכה בשנת 2009, הגישו התנגדות לקיום צוואת שכיב מרע של המנוחה. הם טענו, כי למנוחה היו הזדמנויות רבות לשנות את צוואתה שבכתב, ומשלא שינתה אותה - אין לייחס לה כוונות אחרות. לדבריהם, כל מטרתה של המנוחה בדבריה הייתה לזכות ביחס אדיב ממי שטוענים שהמנוחה ערכה את הצוואה בעל-פה לטובתם. עוד התכחשו החברה וילדיה לעצם האמירה וטענו שאם בכלל נאמרה - הרי שזו לא השתכללה לכדי כוונה לצוות.
אלא שבית המשפט השתכנע, כי המנוחה הייתה במצב של שכיב מרע בעת שערכה את צוואתה שבעל-פה, וזאת לאור חוות הדעת הפסיכיאטרית והמסמכים הרפואיים שהוכיחו, כי בימיה האחרונים חלה הידרדרות כללית במצבה של החולה. לפיכך המנוחה הייתה בעת עריכת הצוואה בעל-פה - חמישה ימים לפני מותה - במצב של מי שראתה את עצמה בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות. לכן המנוחה זכאית הייתה על-פי החוק לערוך צוואה בעל-פה - שהיא צוואת שכיב מרע.
כידוע, חוק הירושה עומד בלי פשרות על הדרישות הצורניות לעריכת צוואה. החוק מונה שלושה סוגים של צוואות וסוג נוסף חריג (צוואת שכיב מרע). שלושת הסוגים הרגילים הם: צוואה בכתב יד (כל כולה של הצוואה היא בכתב ידו של המצווה, נושאת תאריך וחתימתו של המצווה); צוואה בפני עדים (הנעשית בכתב בפני שני עדים המצהירים, כי הם שמעו את המצווה מצהיר שזו צוואתו וחותם עליה בפניהם) וצוואה הנערכת בפני רשות (בית המשפט או נוטריון). בניגוד לאלו, צוואת שכיב מרע היא צוואה חריגה המתאפשרת רק לחוג מסוים של מצווים (כאלה הנמצאים על ערש הדווי שמערכות הגוף שלהם קרסו, או כאלה שרואים את עצמם בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות, כגון חיילים בקרב).
כיום, בתי המשפט אינם מאשרים את צוואות השכיב מרע כדבר שבשגרה והם מתייחסים בזהירות רבה אליהן. הגישה של בתי המשפט היא, כי אין לקיים צוואות בעל-פה, גם אם אין למצוא פגם בנוסח הדיבור, אלא אם הנסיבות סביב עשייתה של הצוואה משכנעות ללא ספק כלשהו שאמנם העניין הוא בצוואה אמיתית, דהיינו: בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה, ויש נימוק המתקבל על הדעת להעדר צוואה בכתב. זאת הסיבה שהביאה לכך שבתי המשפט הטילו נטל הוכחה מוגבר וקשה על מי שמבקשים לקיים צוואות שכיב מרע, ולו רק משום חסרונה של רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכתה.
על-פי החוק, דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; הללו ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. חשוב להדגיש, כי צוואה בעל-פה בטלה חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו את עשייתה אם המצווה עודנו בחיים.
הסיבה לצורך ברישום דברי המצווה והפקדתו בבית המשפט, היא הרצון לשחזר בנאמנות את דברי הנפטר היות, וככל שחולף זמן, טבעי שהזיכרון נפגם. ההפקדה היא חובה ועליה להתבצע בסמוך לאחר שניתן לעשותו. מאידך-גיסא, העדר רישום והפקדה במועד אינם יורדים לשורשם של מרכיבי היסוד של הצוואה בעל-פה שבלעדיהם אין בפנינו צוואה.
אין כל ספק שבאותו מקרה, נפל פגם בצוואת השכיב מרע מאחר שזיכרון הדברים הופקד כאמור ארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה. בית המשפט ראה מקום להשתמש בסמכותו שבחוק הירושה לתקן פגמים בצורה או בהליך. במקרה זה הפגם נפל בהליך, ולפיכך ניתן היה לתקנו.
