חופש הביטוי ושתיקת מועצת העיתונות

כשמדברים על זכויות פוליטיות מדברים קודם כל על חופש הביטוי, ממנו נגזרים: חופש העיתונות, חופש המחאה וההפגנה. אלו הם עקרונות יסוד, שבתפיסת העולם הדמוקרטית ליברלית הנם עקרונות שאינם צריכים הסבר, ולמעשה גם בתפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית והסוציאליסטית.

האדם אינו יכול לממש את עצמו ללא חופש הביטוי. חופש הביטוי שלו, פירושו החופש שלו לומר את דבריו כפי שהוא מוצא לנכון, כמו גם לומר את דבריו מבלי להיפגע (למשל להינזק על-ידי פיטוריו מעבודתו).

לחופש הביטוי יש משמעות של קניין רוחני. הרי מה שאדם כותב או אומר, זו יצירתו שלו, והזכות עליה היא שלו. הזכות אינה מסתיימת רק באפשרותו להתבטא אלא בתכני התוכן של דבריו.
לכן בכותבי מאמר או מכתב למערכת עיתון או אתר, מעצם היותו קניין רוחני שלי, אין זכות למערכת לשנות את מה שכתבתי. יכולות אומנם לעלות שאלות כמו: האם יש זכות לתקן שגיאות? לקצר? לנסח בצורה יותר בהירה?

אם ברורה כוונת הכותב, הרי ברור שמזכות האדם לכבוד, לאי פגיעה בשמו, נובע שיש לתקן שגיאות כתיב כדי שישמר כבודו, כמי שאינו כותב בצורה עילגת. אם העיתון דורש שיפורסמו רק מאמרים קצרים, הוא חייב להודיע על היקף המילים המקסימלי ויכול לסרב לפרסם מאמר ארוך מזה.

אם יש צורך לשפר ניסוחים, יש לקבל אישור מהכותב לכך. אין סיבה שמכתב או מאמר ששולח אדם חיצוני למערכת יפורסם בשינויים.

הדבר חשוב גם משום שמהבחינה המחקרית קיימת התייחסות לא מעטה למכתבים ולמאמרים שאנשים מפרסמים בעיתונות, ואם הפרסום אינו זהה למקור, יש משום פגיעה במחקר המתבסס על פרסום זה.

מסווה של עריכה

כל מה שנכתב עד כה, לא עמד לנגד עיני מועצת העיתונות מאחר שלא התייחסה למעמדם של כותבים חיצונים למערכת. כך אמר לי מפורשות פרופ' עמוס שפירא כשפגשתיו לפני שנים רבות (בשנות ה-90) לאחר שקראתי את תקנון המועצה ולא מצאתי בו כל התייחסות לסוגיה זו.

במילים אחרות, לכותבים, שאינם עיתונאי כלי התקשורת, אין הגנה על חופש הביטוי שלהם. אין מדובר בסוגיה תאורטית בלבד, אלא בסוגיה, שמבחינתי הייתה אקטואלית וממשית כבר מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת. אותה העת התחלתי לפרסם מאמרים ומכתבים בעיתון הארץ, ומדי פעם בפעם שמתי לב שבמסווה של עריכה, מנוסחים מכתבי או מאמרי מחדש, שלא בהתאם לכוונתי ולרצוני.

כשניהלתי תכתובת עם מועצת העיתונות בעניין זה, הציע לי המנכ"ל אותה העת (ששמו נשמט מזיכרוני), לנסות מקרה של בוחן ולהתלונן על עיתון הארץ בפני מועצת העיתונות. בהבנתי שזה יסתום את הגולל על כתיבתי בעיתון זה, לא עשיתי כך.

אולם כשלפני מספר חודשים פרסמתי מאמר באתר "על צד שמאל" ששונה על-ידי העורך, נפתלי רז, לא הסכמתי עוד להבליג ופניתי למועצת העיתונות.

מנכ"ל מועצת העיתונות, אריק בכר, כתב לי במייל (מיום 4.6.15) ש"לכל מערכת עיתונאית יש זכות לערוך מאמרים לפני הפרסום. כותב רשאי להתנות את הפרסום מראש, בהימנעות מעריכה, ואז נותרה בפני העורך האפשרות שלא לפרסם. אין למועצה אפשרות לכפות שיקולי עריכה בכלי תקשורת". אולם גישתו זו מוטעית מיסודה. בסיס הזכויות היא זכות הקניין הרוחני של הכותב על יצירתו, ולא זכות כלי תקשורת לערוך המאמר או המכתב. אם אין קיימת הפנמה של עקרון יסוד זה, לא ניתן כלל לקיים עולם דמוקרטי ליברלי בהקשר להחלפת דעות בוויכוח. אסור גם להפוך סוגיה טכנית לסוגיה מהותית. כלומר אם יש צורך לשנות מאמר או מכתב, צריך בהכרח לקבל אישור הכותב, ואין צרכי התנהלות המערכת יכולה לשנות התנהלות זו.

לאחר תשובת מנכ"ל מועצת העיתונות שלחתי מכתב לנשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר (30.6.15) ובו הערתי "ברצוני להפנות את תשומת לבך שעד כה אין התייחסות התקנון האתיקה של מועצת העיתונות לסוגיית זכות הקניין הרוחני של הכותבים. אני מצפה שתמצאו לנכון לעשות זאת. על חשיבות חופש הביטוי של כל הדעות, כתב ג'ון סטיוארט מיל בעניין זה - "אילו היו כל בני אדם מחזיקים בדעת אחת ורק אחד בדעה מתנגדת, גם אז לא היו הללו רשאים להשתיקו".

אולם פניה זו לא שינתה את דעת מועצת העיתונות. דומה שזו אכן מדובר במועצת העיתונות ולא במועצה להבטחת חופש הביטוי, מה שהיה מחויב להיות אחד מתפקידיה.

פנייתי לעורך "העין השביעית" שוקי טאוסיג העלתה חרס. ראשית הוא טען כלפי במכתבו מיום 25.9.15 שאני "גוזר גזירה שווה בין חופש הביטוי לבין קניין רוחני, בעוד ששתי הזכויות הללו נפרדות. הקניין הרוחני אינו נגזרת של חופש הביטוי דווקא (שאינו מעוגן בחוק במדינתנו חסרת החוקה), אלא עומד בפני עצמו ובא לידי ביטוי חוקי בחוק זכויות יוצרים". על כך יש להשיב שהקניין הרוחני אינו נגזרת דווקא של חופש הביטוי, אך כן יכול להיות כזה במדינה דמוקרטית ליברלית בה מוגנות הזכויות. חוסר קיומה של חוקה מחזק את טענתי על מהות הפגיעה ולא נותן לה הכשר.

עורך העין השביעית טוען גם שאני גורס "ששכתוב מכתב למערכת על-ידי המערכת הנו פגיעה באותה זכות - אולם האם העריכה המדוברת אינה בגדר שינוי סביר המותר בחוק זכויות יוצרים"? יש לענות על כך, שאין זה כלל סביר שלפי חוק זכויות היוצרים יכול צד אחד לשנות משהו באופן חד-צדדי בכל מה שקשור לזכות הקניין הרוחני.

הבעיה שוב אינה החוק הקיים, או הנוהג, אלא הפרת עקרון פילוסופי עקרוני מבחינת החשיבה הליברלית. מאחר שכך אני גם סבור ההפך ממה שמציע הכותב. בעוד הוא מציע שאציין "במאמרים שאתה שולח כי אינך מסכים לשכתובם", אני סבור שאסור לשכתב מאמרים אלא רק בהסכמת כותביהם.

בשורה התחתונה אני מוצא בכל הסוגיה הזו עדות נוספת לאי הפנמתה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל הנסבה על זכויות הפרט.