דה-לגיטימציה בספרי הלימוד של הרש"פ

ישראל והיהודים בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית (רש"פ) וסוכנות הסעד והתעוסקה של האו"ם (אונרא) מציגים: דה-לגיטימציה, דמוניזציה, קריאה למאבק אלים במקום שלום, ג'יהאד, מות-קדושים וזכות השיבה.

בין השנים 2000 - 2006 הכניסה הרש"פ תוכנית לימודים חדשה לשימוש בכל בתיה"ס ביהודה, שומרון ועזה, כמו גם בבתי"ס במזרח ירושלים. מעל 250 ספרים לכיתות א'-י"ב במקצועות השונים הודפסו במסגרת פרויקט שמומן בחלקו ע"י מדינות אירופיות. הספרים נדפסים מחדש כל העת, עם שינויים פה ושם, אבל עיקרי היסוד ביחס לישראל והיהודים לא שונו: דה-לגיטימציה, הן של קיום ישראל והן של עצם נוכחותם של היהודים בארץ, דמוניזציה של ישראל והיהודים, העדר כל קריאה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום ובמקום זאת שימת דגש על מאבק אלים לשחרור פלשתין מבלי להגבילו לשטחי יהודה, שומרון ועזה. ג'יהאד, מרטיריות ומה שמכונה "זכות השיבה" הינם חלק בלתי נפרד מאותו מאבק אלים.

להלן דוגמאות שנלקחו מהגירסאות החדשות ביותר שהודפסו ברובן בשנים 2012 ו-2013.

דלגיטימציה

1. הקמת ישראל ב-1948 על-פי החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947 נחשבת ל"כיבוש": "הכיבוש הישראלי בחברה הפלשתינית פגע האסון (נכבה) של שנת 1948 בידי הארגונים הציוניים, באופן שרוב הפלשתינים אולצו לעזוב את אדמתם ומדינת ישראל הוקמה בחלק מפלשתין..." (חינוך לאומי, כתה ה' (2013) עמ' 30).

2. הארץ כולה היא "ערבית ומוסלמית" כמצויין ע"ג המפה. (חינוך לאומי, כתה ה' (2013) עמ' 30)

3. "שיעור 4: פלשתין היא ערבית-מוסלמית - העם הפלשתיני הוא חלק מהאומה הערבית המוסלמית". (חינוך לאומי, כתה ב', חלק א' (2007) עמ' 16) (זוהי המהדורה האחרונה עד כה של ספר זה).

4. פלשתין מחליפה את ישראל באזור: "אני לומד כי ארצות הלבנט (בילאד א-שאם בערבית) כוללות היום את המדינות הבאות: פלשתין; הממלכה הירדנית ההאשמית; הרפובליקה הלבנונית; הרפובליקה הערבית הסורית". הערה: במהדורות מאוחרות יותר מופיעים השמות "פלשתין, ירדן, לבנון, סוריה" בלבד, ללא תארים. מדינת ישראל נעדרת בשתי הגירסאות. (היסטוריה של הציביליזציות העתיקות, כתה ה' (2004) עמ' 30)

5. "מדינת פלשתין" מחליפה את ישראל באיור שלהלן המלווה שאלה בחשבון: "13. עצמאות מדינת פלשתין הוכרזה בשנת 1988 (באלג'יר). כמה שנים עברו מאז הכרזת העצמאות? - הפתרון:...". (מתימטיקה, כתה ג', חלק א' (2012) עמ' 80)

6. ששת מיליוני היהודים בישראל אינם נמנים על תושבי הארץ, בניגוד לאזרחי ישראל הערבים (ושים לב לשימוש במלה "פנים" לעקיפת הביטוי "שטח ישראל"): "הבה נבחן את הנתונים המספריים - תושבי פלשתין ב-1.2.1999

1. הגדה (המערבית) 1,967,000
2.(רצועת) עזה 1,113,000 36%
3. הפלשתינים של הפנים (כלומר, של ישראל בגבולות 67) 1,094,000 13%
4. הפלשתינים של התפוצות 4,419,000 51%
סה"כ - 8,098,000 100%. (חינוך לאומי, כתה ו' (2013) עמ' 10).

דמוניזציה ודה-הומניזציה

1. שיר שעושה דמוניזציה לאדם הישראלי:

"במה תשיב
אם יתקוף את בני ביתך
אדם זר
שהתפתה מהיותו בעל נשק
וחשף ניבי זאב

במה תשיב אם יטען
שמטע התמרים
ופרדס התפוזים
ועצי הזית הערבים (סורים) שלך
ואתה-עצמך
ואשתך סלמא
ובניך הטובים
הם (כולם) רווחי מלחמה
ורכוש שלל." (קריאה וטקסטים, כתה ט', חלק ב' (2013) ע"ע 51 - 53).

2. יהודים ו/או ישראלים מתוארים כנחשים פולשים:"בחייך! איך זה פולשים נחשים אלינו..." (השפה הערבית: מדעי הלשון, כתה י"ב (הומנית וריאלית) (2012) עמ' 63).

מאבק אלים, ג'יהאד, מות-קדושים ו"זכות השיבה" במקום שלום

1. ג'יהאד בפלשתין (הבית הראשון משיר): "שיעור 11: פלשתין מאת המשורר עלי מחמוד טאהא אחי, העושקים עברו (כל) גבול ולכן הג'יהאד וההקרבה הם חובה..." (קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק א' (2013) עמ' 44).

2. שיר "השהיד" (קטעים - כולל בית הקורא ישירות למות-קדושים):

"השהיד (קטעים)...

שמיעת שקשוק (נשק) נעימה לאוזני
ומשמחת את נפשי זרימת הדם
ו(כן) גוף המוטל על קרקע הישימון
שעליו מתקוטטים טורפי המדבר
...

בחייך! זהו מות גברים
ומי שמבקש מוות אצילי, הריהו זה!" (שפתנו היפה, כתה ז' (2013) עמ' 75).

3. עוד בית שיר מציג מות קדושים כמסיבת חתונה: "הו מולדתי, לא אבכה בחתונה הזאת כי ערביותנו מסרבת שנבכה את השהידים" (השפה הערבית: מדעי הלשון, כתה י"ב [הומנית וריאלית] (2012) עמ' 8).

4. האופי האלים של שיבתם המיוחלת של מיליוני מי שמכונים "פליטים" לתוך ישראל של היום:
"אנו שבים
שבים, שבים, אנו שבים
שכן לא יהיו גבולות, ו(לא) מצודות ומבצרים
הרימו זעקה, הוי אלה שעזבו:
'אנו שבים'
שבים אל מקומות המגורים, אל המישורים, אל ההרים
תחת דגלי התהילה, הג'יהאד והמאבק
בדם, הקרבה, אחווה ונאמנות
אנו שבים
שבים, הוי גבעות, שבים, הוי רמות
שבים לילדות, שבים לנעורים
לג'יהאד במישורים הגבוהים, ולקציר בארץ
אנו שבים". שפתנו היפה, כתה ה', חלק א' (2013) עמ' 50).

סיכום: הדברים שהובאו לעיל מדברים בעד עצמם. הם מראים בבירור שהרש"פ אינה מחנכת את הילדים הפלשתינים לשלום. ההפך הוא הנכון.