הריגת האריתראי הייתה טעות בלבד

א. להתנצל ותו לאו

בניגוד לתעמולת הזוועה, שמפיצים שמאלנינו בשיתוף עם הרש"פ, הריגת האריתראי בהשתלטות על המחבל בתחנה המרכזית בבאר שבע, הייתה טעות בלבד בסערת הקרב.

אכן, מקרה מצער, ומצערת עוד יותר התנהגות ההמון הנסער. בהסתערות על מקורות האש, צריך חייל / שוטר לחסל כל מי שנראה לו מסוכן, ואין מקום להיסוס. המהסס בקרב כזה משלם בחייו. ראו מקרה רס"ר שלום צ'ארלי שלוש הי"ד, שוטר משמר הגבול, בירושלים בשנת 1990. והיו כבר דברים מעולם.

בארבעה ביולי 1976 הסתערו לוחמי צה"ל לתוך בניין בית-הנתיבות של שדה-התעופה באנטבה, כדי לשחרר את היהודים, שהיו בטיסת איר פראנס החטופה, שנכלאו בו. אחד הנערים החטופים התלהב כל-כך למראה החיילים המחלצים, עד שהפר את הוראתם לשכב. הוא התרומם, ומייד נורה למוות בידי המחלצים, שפגעו קשה גם בנוסע מבוגר, שניסה להשכיבו. גם זו הייתה תאונה, ואין להאשים את מי שירה בנער. לכל היותר, הוא יידרש להתנצל ותו לאו.

ב. מתאנים

כתבים בכל רשתות התקשורת הישראליות מתלוננים, שהציבור הישראלי מתאנה להם כשהם מסקרים את אירועי הטרור - לדבריהם, תופעה חסרת-תקדים, מדווח לי-אור אברבך. האלימות נגד צוותי התקשורת משקפת את קול ההמון, הרואה בכתבים "אויבי הציבור ואויבי העם".

ההמון טועה ואסור שיגיב באלימות. אך התנהגות התקשורת, שאינה מכבדת את כללי האתיקה, שקבעה מועצת העיתונות, גורמת לזעם ציבורי ניכר - מעבר להטיה הפוליטית השקופה של רבים מהערוצים הישראלים - ובעיקר של מגישיהם ושל פרשניהם. זו תופעה ותיקה מאוד, שבאה לביטוי בוטה במערכת הבחירות האחרונה, כשהתקשורת התגייסה כעדר קרנפים להפיל את בנימין נתניהו.

התקשורת הישראלית כורתת את הענף שעליו היא יושבת. היא אינה יכולה לתפקד בלי אמון הקהל. ולצערי, הציבור מגיב כעת בזעם על מה שנראה בעיניו כסיקור אוהד למחבלים וכאי-שמירה על כבודם של הקורבנות. מעט פונים בתלונות לנציבי התלונות של ארגוני התקשורת, שכרגיל דוחים אותם בקש. בסופו של דבר, אם יימשך הסיקור המגמתי של האירועים, תצטרך התקשורת הישראלית לשלוח את צוותיה לסקר אירועים בלווית חומת מאבטחים - עוד תסמין של אי-האמון הגובר של העם בה.

ג. אדם זרטל איננו

פרופ' אדם זרטל, ארכיאולוג ואיש קיבוץ עין-שמר, הלך לעולמו, והוא בן 79. ישראל איבדה את גדול חוקרי הארכיאולוגיה של אזור יהודה ושומרון. זרטל נפצע קשה ברגלו כקצין הנדסה בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים. למרות נכותו, המשיך לבצע את סקר הר מנשה, מחדרה בצפון עד יריחו בדרום, ופרסם בעקבותיו חמישה כרכים (כרך שישי עומד לצאת לאור). בזכות הסקר שולשה כמות האתרים הארכיאולוגיים במרחב הזה לעומת הסקרים הבריטיים.

פרופ' זרטל זיהה את אתר נרבתא (ארובות) בצפון השומרון - בירת מחוז מתקופת שלמה המלך, שאליה ברחו יהודי קיסריה במרד הגדול. הוא גילה במקום את מערכת המצור הרומי הראשון בארץ-ישראל. בנוסף, איתר פרופ' זרטל את מקום המזבח בהר עיבל - המקום האחרון שבו עמד עם ישראל כאיש אחד, במעמד הברכה והקללה, המקביל למתן תורה בהר סיני. בנוסף למקום המזבח, זיהה זרטל את הגלגָלים, שבהם נאספו בני ישראל כשעברו את הירדן מערבה. את שני הממצאים הללו פרסם בספרו, "עם נולד - מזבח הר עיבל וראשית ישראל" (2000).

כמו-כן, חקר את הנוכחות הפלישתית בארץ-ישראל. בספרו, "סודו של סיסרא - מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה" (2010), קבע שמוצאם של "גויי הים" (ה"שרדנה") באי סרדיניה. ממצאיו של אדם זרטל עוררו פולמוס רב והתנגדות ניכרת מצד חסידי האסכולה, שמתנגדת לשימוש בתנ"ך כמקור וכאסמכתא (שרובם מאוניברסיטת תל אביב). בשיחה עימו לפני כמה שנים, אמר לי כשחתם על ספריו, שמבקריו מעולם לא טרחו לבקר באתרים שזיהה, ולא ענו עניינית לטענותיו. חבל על דאבדין דלא משתכחין. יהי זכרו ברוך.

ד. גשר של מרגלים

בזמנו עשה פראנסיס גארי פאורס כותרות. הוא הטיס מטוס ביון יו-2 מעל ברית-המועצות, ובאחד במאי 1960 הופל בטיל נ"מ, ונשבה. אחר כשנתיים בכלא הסובייטי, הוחלף על גשר גלינקה בברלין. יותר מ-50 שנה אחר-כך נזכר בו סטיוון ספילברג, וביים סרט על הפרשה, "גשר של מרגלים". הסרט מציג את הפרקליט ג'ימס דונובן (טום הנקס), שעזר לתווך בעסקת חילופי השבויים.

פאורס קפץ ממטוסו הפגוע מבלי שהפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלו. הוא נחקר יותר מ-100 יום, ונשפט ל-10 שנות עבודת פרך, כשהוריו נוכחים במשפט. כששבו עם פרקליטו האמריקני לארצות-הברית, יזמו הוריו להחליפו עם המרגל הסובייטי רודולף איוואנוביץ' אבֶּל, שנידון ל-45 שנות מאסר בארצות-הברית. ממשלת ארצות-הברית לא אהבה את הרעיון. לבסוף, ב-10 בפברואר 1962 צעדו אבל ופאורס בכיוונים נגדיים על גשר גלינקה, ויצאו לחופשי. עם שחרורו, נאלץ פאורס להתמודד עם הביקורת על תפקודו, והיו שסברו, שהיה עליו להתאבד בזריקת רעל, שהייתה בציודו האישי, ולא ליפול בשבי.

לימים טוהר בשימוע בוועדת הסנאט לשירותים מזוינים. הוא עבר לקליפורניה, ועבד כטייס - עד שנהרג בתאונת מסוקו באוגוסט 1977 כשהוא בן 47. כ-20 שנה אחר-כך שיחררה הסוכנות המרכזית לביון מסמכים, שהוכיחו שהתנהג כשורה בשבי. בשנת 2000 עוטר במדליה של CIA, וחיל-האוויר עיטרו במדליית השבויים ובצלב הטיסה המצוינת. שנתיים אחר-כך עוטר בכוכב הכסף. למרות זאת, הוויכוחים על-אודות התנהגותו של פאורס נמשכים, ואוהדיו של פאורס מקווים, כמו בנו, שהסרט של ספילברג יעזור לטהר את האוויר.

ה. עיסוק

קיבלתי מא' הזכור לטוב:
"מה אתה רוצה לעשות היום"?
"לא כלום".
"אבל אתמול לא עשינו כלום".
"טרם סיימתי".