פרופ'
רחל אלתרמן וד"ר רווית חננאל פרסמו זה עתה את הספר נטורי קרקע - "הערכים והשיקולים מאחורי המדיניות הקרקעית בישראל". לפני קום המדינה עלו לארץ חלוצים שהאמינו בעליה על הקרקע כערך עליון, וכן כבסיס לחזקת העם במולדתו.בכך הם לא היו שונים מהערבים תושבי הארץ, התנהלה תחרות על הקרקעות במדינה שעדיין לא הייתה מדינה.
הישוב שבדרך חיפש כל מקור לגיוס כספים לטובת המפעל הציוני, וזה החל מאנשים שמסרו את כל כספם לרכישת האדמות, עובר לעמותות מחו"ל שגייסו כספים, דרך הקקל כגוף שאיגד את יהדות העולם וקנה באמצעות כספם אדמה בכל רחבי המדינה שבדרך.
החלוצים כפי שנקראו התישבו בכל פיסת קרקע שאפשר היה, תוך שהם נלחמים בערבים, מקימים כוחות הגנה ושיטור, נפגעים ממחלות אבל מלוכדים ומאוחדים בצורך לשמור על האדמות, עם קום המדינה ראו פרנסי הישוב שבאו מאותה אסכולה את הקרקע כמשאב החשוב ביותר לצורך העלאת יהודים מכל קצות העולם, השואה רק דרבנה זאת והמחישה את הצורך בשימור הקרקע.
המחברות לקחו את הנושא הזה ובחנו אותו מנקודת הראות של מינהל מקרקעי ישראל, אותו גוף שהוקם על-מנת לנהל את מקרקעי המדינה תחת תפישה אחידה, בהיות המקרקעין המשאב העיקרי של המדינה, מוטב שהמקרקעין יהיו תחת אותה מטריה.
בהתחלה ממ"י הלך בתלם ונתן עדיפות לסקטור החקלאי, שבגופו ודמו הגן על האדמות ושמש קו אחרון מפני פורעים ערביים.תושבי הערים לא היו מלוכדים והם השתמשו יותר במה שהמדינה העמידה לרשותם מאשר באמצעיהם.
השנים חולפות תהילת העולם של החקלאים העבריים חולפת לה, השלטון מתחלף ואתו המנגינה, כולם זוכרים עדיין את מילותיו של
מנחם בגין זל על אותם קיבוצניקים היושבים בוילות ליד ברכות השחיה.
המתיישבים הזדקנו הבנים לא רצו להמשיך בדרכם, הישובים נכנסו לבעיות כלכליות ולא השכילו בזמן להסתגל למצב החדש ולכן היו פגיעים מאוד לכל רוח רעה.
הספר מציג בהרחבה את התהליכים שעברו על הישוב במראה של ממ"י ולאחר מזאת רמ"י, ועד נקודת השבר של בג"ץ הקשת המזרחית ששבר מוסכמות והביא את המחליטים לפחד מלקבל החלטות לטובת החקלאים.
שופטי בג"ץ טבעו את מטבע הלשון צדק חלוקתי, מן מטבע לא ברור האם הצדק ניתן לחלוקה או שהכונההייתה לחלוקה צודקת. בית המשפט גם לא התווה דרכים לגבי הצדק ולגבי החלוקה, כאשר ברור כי במדינת רווחה אין חלוקה צודקת, במדינת רווחה החלש מקבל יותר והחזק צריך לדאוג לעצמו, ומשום מה ראה בית המשפט את הישובים החקלאים כגורם חזק ובעל אמצעים בעוד העירוניים הם המסכנים.
בכלל, יש מגמה של שחיטת העשירים בבחינת אני אעקור לעצמי עין ובלבד שלעשיר נעקור שתי עיניים.(כלשון הבדיחה הידועה)כך היה עכשיו בפרשת מתווה הגז שכל זמן שחיפשו ולא מצאו המדינה הבטיחה הרים וגבעות, מרגע שנמצא הגז המחפשים הפכו לאויבי העם .כך היה גם עם החקלאים הם היו גם יזמים גם משקיעים שקנו את האדמה בכספם וגם שמרו ללא תמורה על הקרקע בעוד שטבע ועוד מספר מפעלים מקבלים הטבות מרקיעות שחקים, החקלאים הם גזלנים, בעוד שמפעלים שהולכים לפריפריה זוכים להטבות מפליגות מראש, בכסף, אמצעים וקרקע, הרי שהחקלאים לא רק שילמו מראש, אלא המשיכו להשקיע גם בתשתיות, פתחו את המקומות ואז קראו להם גזלנים.
כפי שנקבע עם חברות הגז בדבר חלוקת ההכנסות בין החברות למדינה כך היה צריך לנהוג עם החקלאים, וליצור נוסחאת חלוקה, כאשר משנים את יעוד הקרקע.פתאום גילו את המחיר למשתכן פטנט שעבד עם שיכוני הבנים בישובים החקלאים ומאחר שזה הצליח העלו מיד את המחירים.
במדינה שלנו אין התמדה, מנסים משהו, זה מצליח מיד יש בעלי עיניים צרות שמקנאים ומפעילים אמצעים שונים לפגיעה בהצלחה.כמו שקראו לגז שהוא של כולנו כך החליטו שהאדמה של כולם, זה שמישהו שילם בדמים תרתי משמע ובחלבו זה לא משנה הם מרוויחים אני רוצה להיות שותף, לא חס וחלילה ללכת להתיישבות, זה יעשו הטפשים אני רוצה להיות שותף רק לרווחים.
נושא שלא טופל בספר המעניין הזה הוא הסגל של העובדים במינהל והשפעתם ההרסנית והדורסנית, לא משנה מה מחליטים המנהלים, הם העובדים יודעים יותר טוב, והם שמים בלמים על כל החלטה, עד שהם מצליחים לכופף את ההחלטות לכוון שהם רוצים ובדרך כלל זה לרעת החקלאים.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
