סעיף 144(ד) לחוק העונשין "הסתה לאלימות ולטרור" אומר: (א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל-פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים. (ב) בסעיף זה, "מעשה אלימות או טרור" – עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה. (ג) פרסום דין וחשבון נכון והוגן על פרסום האסור על-פי הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), אינו עבירה לפי סעיף זה.
להבנתי, החוק מבהיר מספר אדנים אותם צריכים אנו לבסס טרם נחשוד באדם שהוא מסית:
- הפרסום מסית - קשת האפשרויות של פרסום מסית היא רחבה, מדברי שבח עד הזדהות עם מעשה אלימות או טרור.
- התוכן והנסיבות הם כאלה שיש אפשרות ממשית שהפרסום יביא לעבירה הפוגעת בגופו של אדם או יעמיד אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה.
ובכן כבר מלשון החוק אנו מבינים שעבירת הסתה איננה מתייחסת רק לתוכן הדברים אלא גם לנסיבות בהן הדברים מפורסמים, המילה נסיבות מופיעה בפירוש בלשון החוק.
ומהן נסיבות? אין דינה של תקופת רגיעה כתקופת "גל טרור", אין דינו של יום יום כדינו של יום השנה לרצח רבין, אין דינה של אמירה על פלוני כדין אמירה על אלמוני, אין דינו של אומר פלוני כדינו של אומר אלמוני, כלומר בנוסף לתוכן מסית, הנסיבות בהן מפורסם התוכן המסית חייבות להיות כאלה המקיימות אפשרות ממשית לפגיעה באדם.
האם הזדהות עם רצח רבין לפני עשרים שנה או עם פעולות טרור שהיו לפני יום או יומיים הם פרסום מסית?, והרי מדובר על פעולות שהיו בעבר (קרוב או רחוק), ואת הנעשה אין כבר להשיב, ואף על-פי כן, על פי מבחן התוכן, ועל-פי החוק, תוכן המזדהה עם מעשה אלימות, אפילו אם מעשה האלימות נעשה בעבר, הוא תוכן מסית ובלבד שהתוכן מצביע על אפשרות ממשית שהפרסום יביא (בהווה ובעתיד) לעבירה הפוגעת בגופו של אדם.
ועל-פי מבחן התוכן, האם סירוב לגנות את רצח רבין, או סירוב לגנות את הסכינאות ברחובות, האם אלה תכנים מסיתים? התשובה לטעמי היא חד-משמעית כן, אי-גינוי של רצח או ניסיון לרצח, בייחוד כאשר אתה נשאל ונמנע מלגנות, או מתחמק מלגנות, מהווים בפירוש הזדהות עם הרצח ו/או עם הרוצח.
ועל איזה נסיבות אנו מדברים? לטעמי הנסיבות קשורות לזמן, למקום, לאווירה הציבורית לנפשות הפועלות.
אם אתבקש לגנות את מקרה רצח שמעולם לא שמעתי עליו ייתכן שתשובתי הראשונה לא תהיה גינוי, אני מאמין שאם אתבקש לגנות את כל פעולות צה"ל בהן נפגעו חפים מפשע אני לא אסכים לגנותן, אך אני משוכנע שאי גינוי רצח רבין, או כמיהה פומבית למותו בידי שמיים של בכיר אחר בייחוד על-ידי אדם שהיה שותף לרצח, בייחוד ביום השנה לרצח כמוהם כעידוד לאחרים לקחת את החוק לידיים, ובאותה מידה אי-גינוי של המרצחים והרציחות יום יום ברחובותינו, על-ידי קשת מאוד רחבה של מנהיגים ערבים, אזרחי ישראל ושאינם אזרחי ישראל, כמוהם כזריקת עידוד לאלימות ולטרור ולכן עונים גם על קריטריון התוכן וגם על קריטריון הנסיבות הנדרש בחוק.
אנו מדינה דמוקרטית,
חופש הביטוי יקר לנו, אך הגבול בין הסתה לבין ביטוי מותר, תלוי רבות לא רק בתוכן הפרסום המסית, אלא, ואולי בעיקר בנסיבות בהן נאמרים הדברים, ולצערי מערכת אכיפת החוק בישראל, אינה רגישה דיה לנסיבות ומתרכזת בעיקר בתוכן, וזאת כאשר הסכנות בדברי הסתה נובעות לטעמי פחות מן התוכן המדויק (אותו ניתן לכבס בדרכים שונות) והרבה יותר מן הנסיבות (זמן, מקום, אוירה ציבורית, נפשות פועלות וכיו"ב).
ולא ניתן שלא להתייחס לדבריו הפסולים של ח"כ יוגב אשר דיבר בעבר על 9D בהקשר של בית המשפט העליון, ובימים האחרונים השווה שופט עליון לאויב. מלבד העובדה שדבריו של ח"כ יוגב ראויים לכל גנאי, לי ברור שאם הכנסת הייתה מסירה את חסינותו של הח"כ יוגב, והוא היה עומד לדין, ואף אם היה מורשע בערכאות נמוכות, הרי שעם הגיעו לבית המשפט העליון הוא היה מזוכה מכל אשמה.
בפסיקותיו הליבראליות, המקדשות יתר על המידה את חופש הביטוי, בית המשפט העליון די מתעלם מחבית החומר נפץ עליה אנו יושבים, די מתעלם מן הנסיבות, ולכן רבים המציתים כאן גפרורים בסמוך לאותה חבית, וגפרורים נוטים, בייחוד באין מפריע, להדליק אחד את רעהו, ולסכן גם את מי שהתייחס לטעמי במשך שנים בשוויון נפש למציתי הגפרורים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
