המלחמה בטרור הערבי נמשכת כבר יותר ממאה שנה, וכנראה תימשך עוד תקופה ארוכה - למרות תחזיותיהם של נביאי-שקר ושל נוכלים מדופלמים, שהבטיחו שלום עכשיו, תוך התעלמות זדונית מכוונות הערבים. למלחמה זו נדרשים גיוס כל משאבי הלאום (כולל העם היהודי בעולם), אורך-רוח, תעוזה, יוזמה, יצירתיות ונחישות. ניצחון במלחמה כה ארוכה, שיש בה מערכות רבות ¹ - גם לא צבאיות - מורכב מניצחונות בכל מערכה, אך גם מניצחון במלחמה הכוללת ^2‎. לפיכך, גישה עכשיוויסטית מבטיחה ויתורים חסרי-שחר, שגוררים החרפת העימות בניגוד לכוונות התמימות של המוותרים, אם היו כלל ³.

הביצועים הבינוניים ומטה של צבאנו במלחמות ובמבצעים בחמשת העשורים האחרונים, ממלחמת ההתשה ועד "צוק איתן", פגעו בהרתעתנו, כיוון שחיזקו בקרב הערבים את התחושה, שתש כוחנו, וניתן לתקוף אותנו מבלי להסתכן ⁴. הערבים מסתמכים גם על תמיכה בינלאומית כמעט אוטומטית בהם (כולל בתקשורת הבינלאומית, שסיקורה מוטה לרעת ישראל כמעט בכל מצב) ועל השסע בחברה הישראלית.

כדי לנצח במלחמה בטרור ובמלחמה בטרור הסכינאים, עלינו לפתח חזית לאומית אחידה, שמקיפה את כל העם היהודי, ומוּנעת על-ידי רצון לנצח - ללא פשרות וללא ויתורים. הגישה צריכה להיות "עם לוחם", שמתגייס בהמוניו ומוכן להתמודד עם אויבינו, ומעמיד את כל משאביו להבסתם. החזית האחידה מחייבת לתאם בין המערכות הצבאיות לבין כלל המערכות האזרחיות; ושכל משרדי הממשלה וסוכנויותיה יתואמו, ויפעלו בהתאם למטרת-העל: לנצח את הטרור.

הדבר חל, בעיקר, על השגרירויות, המייצגות אותנו ברחבי העולם, ותפקידן - גם בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות - להפיץ את דברנו בעולם ולא את מחשבותיהם הפרטיות של אנשי הסגל הדיפלומטי.

גורם אחר, שצריך לשנס מתניים הוא משרד החינוך, שמשום-מה הזניח לחלוטין את חינוך הנוער לצדקת דרכנו. בלי אמונה שלמה וחסרת ערעורים בצדקת הדרך, לא נוכל לעמוד במערכה. לכן, מנסים השועלים בכרמינו לכרסם בהתמדה בלימודי היהדות ובלימודי התנ"ך בתוכניות הלימודים.

בהקשר הזה גם צריכים להגביל עמותות וארגוני שמאל ראדיקלי ישראלים, המפיצים תעמולה אנטי-ישראלית ⁵ ותומכים בחרם (BDS) על ישראל.

החלטת בג"ץ לעכב את הריסת בתי המחבלים - אומנם לשבוע, לכאורה, מלמדת על עוד גזרה שהופקרה. פרקליטים ממולחים, שרוצים לחבל בלוחמה בטרור בשם כביכול זכויות האדם של המחבלים, ממומנים על-ידי גורמים זרים ועל-ידי גורמים עוינים, כדי לחתור נגד כל צעד, שנועד להילחם בטרור. כמה החלטות של בג"ץ בתחום הזה הנן שערורייתיות, כיוון שהן מסכנות שלא לצורך את חיילינו - למשל, ביטול "נוהל שכן". בסיכומו של דבר, נכבלו ידי החיילים ומפקדיהם.

גורם חשוב הנו התקשורת המקומית, שצריכה להימנע מלתת ביטוי לתעמולת המחבלים מחד-גיסא ולתמוך בכוחות הביטחון מאידך-גיסא. אין להסיק מכאן, שאין מקום לביקורת. אך נראה לי - כמו לרבים - שהתקשורת הישראלית שכחה באיזה צד של המתרס היא נמצאת ⁶.

בדמוקרטיה זו בעיה, כיוון שכביכול גם בעת מלחמה ממשיכה הדמוקרטיה לפעול, ונשמר חופש ביטוי מסוים. וראינו את הלוחמים האמריקניים בוויטנאם ובקמבודיה, שאיבדו את תמיכת העורף, ⁷ וכתוצאה מכך נאלצו האמריקנים ליטוש את דרום-מזרח אסיה, למרות שלא היה לכך כל אילוץ צבאי.

מתקפה על המסיתים

לוחמה בטרור אינה רק פעילות צבאית. יש לפעול נגד המסיתים - מבית וברש"פ - כולל נגד ח"כים, שמפגינים תמיכה בטרור ⁸. את הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית היו צריכים להוציא מזמן אל מחוץ לחוק, ולא לאפשר לראאד סלאח ולאנשיו להסית ולהשתולל כאוות-נפשם. כידוע, סלאח ותנועתו הנם מהכוחות העיקריים בהסתה להתפרעויות הנוכחיות סביב הר-הבית ⁹.

בלוחמה נגד המסיתים חובה לנטר היטב את הדרשות במסגדים, שהן מקור חשוב לאנטישמיות ולטרור - למרות שהניטור מתנקש לכאורה בחופש הביטוי ובחופש הדת. אך, כידוע, שניהם אינם מתירים הסתה. זאת ועוד, כנראה, רוב המטיפים במסגדים מקבלים שכר ממשרד הדתות.

באותו ההקשר, צריכים לחוקק חוק נגד מימון של ממשלות ושל גופים זרים לעמותות, או לפחות לחייב את הארגונים בדיווח על מקורות הכנסותיהם. ניסיון לחוקק חוק כזה הוכשל משום-מה.

ממון רב מארגונים בינלאומיים, מהאיחוד האירופי ומממשלות זרות זורם אל הרש"פ, אל חמאס ואל ארגונים התומכים בטרור נגדנו, ומממן את ההסתה ואת הפעילות ¹.0 ואכן, ארצות-הברית החליטה לקצץ חלק מסיועה הכלכלי לרש"פ כעיצומים על הסתה, שיזמה הרש"פ ¹¹.

צדקה הנה מידה מעולה, המטופחת בכל הדתות. אך רבים מארגוני הצדקה והרווחה המוסלמיים מגייסים כספים אדירים, שמועברים לארגוני הטרור. כך, חמאס נתמך במידה רבה על-ידי ארגונים התומכים בטרור ("ארגוני מעטפת"), ומגייס כספים במעטה של ארגוני צדקה ורווחה. הארגונים הללו מתדלקים את ארגוני הטרור ¹². בתחום המימון, צריכה ישראל לחוקק חוק - כמו בארצות-הברית - שיאפשר לנפגעי טרור לתבוע פיצויים מארגוני טרור וממדינות ומגופים המממנים אותם. בינתיים השיתו בתי-משפט אמריקניים פיצויים בשיעור של מאות מיליוני דולרים על אירן, על סודן ועל הרש"פ, והתביעות בארצות-הברית לא תמו.

ונושא נוסף, שצריך לטפל בו ביסודיות הנו לוחמה משפטית נגד ארגוני הטרור ונגד הרש"פ. דוגמה מאלפת לאפשרויות, הטמונות בזירה זו, מציבה עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, הפועלת בראש ארגון שורת הדין - CenterIsrael Law מאז 2002 ¹³. לוחמה משפטית פוגעת בלגיטימיות של הרש"פ ושל ארגוני הטרור באמצעות שימוש במשפט הבינלאומי הפומבי, אך גם באמצעות חקיקה נגד טרור במדינות. כלומר, עידוד גורמים מקומיים ליזום חקיקה קשה נגד טרור, ושימוש בה כדי לפגוע בנתיב הכסף, שמזין את הטרור - אם באמצעות הזרמת כספי צדקה לטרור ואם באמצעות פיצויים כבדים לנפגעי הטרור.

הטרור למד מארגונים חתרניים קומוניסטיים, שטיפחה ברית-המועצות והכשירה, ומארגונים פשיסטיים כיצד לפעול בחסות הדמוקרטיה, ולנצלה לצרכיו במסווה של פעילות פוליטית לא-אלימה. הוא מנצל את זכויות-האדם ואת החופש, כדי לחתור ולהרוס את החברה שבתוכה הוא פועל. פעולה נגדו בתחום הזה חיונית, אך קשה ביותר, כיוון שהיא עלולה לפגוע בתשתית הדמוקרטית.

הדגש - אל האזרחים

כאמור, בתחום הצבאי יש לעשות הרבה. למרות שאנחנו לוחמים בטרור הערבי יותר ממאה שנה, לא נוצרה תשתית מתאימה, ומה שהיה - כמו הגמ"ר, כמו גדנ"ע וכמו המשמר האזרחי - נזנח.

הגישה של עם לוחם מעבירה את הדגש אל האזרחים, כיוון שלצבא יש די מטלות, והמשטרה ומג"ב קטנים מדי מכדי להתמודד עם כל האתגרים, שמציב טרור הסכינאים - גם כשמשטרת ישראל אינה נמצאת במשבר עמוק, כפי שהיא כעת ¹⁴. ייתכן, שצריכים להגדיל את סדר-הכוחות של המשטרה, ולשפר את משכורות השוטרים, כדי שרבים יותר ירצו להתגייס לשורותיה.

אנחנו במלחמה, שאין לה קו חזית. מקריאת הדברים, שמפרסמים אויבינו, ומהאזנה לשידוריהם ולדרשותיהם, למרות הרטוריקה של הגנה על מסגד אל-אקצה, ¹⁵ הם לוחמים בעצם הקיום היהודי בארץ-ישראל. כלומר, כל יהודי וכל מוסד יהודי וכל מוסד ישראלי בארץ ובעולם הנם מטרות. לכן, זו מלחמת מצווה, שכל אחד ("אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" ¹⁶) חייב להתגייס אליה.

יש לצייד את האזרחים בנשק, לאמנם ולהכשירם. למרות הסתייגות של יפי-נפש, צריך לשנות לחלוטין את הוראות הפתיחה באש, כדי שכל מי שמסכן בזדון חיים - בזריקת אבן, ביידוי בקבוק תבערה, בסכין, בירי, או בכל דרך אחרת - יהיה בן-מוות. נחישות אזרחים ותעוזתם באירועים האחרונים הוכיחו, שהם יכולים לתגבר את המערך המשטרתי, שנפרס דק מדי ובעיקר בירושלים.

לשם כך צריך לגייס המונים למשמר האזרחי, ולהכשירם לתפעל נשק - אקדחים ורובים - לשמור ולאייש כתות כוננות, שיתמודדו עם אירועים עד בוא כוחות הביטחון. במקביל, יש לחדש את הגדנ"ע במסגרת בתי-הספר, כדי להכשיר בני-נוער בתפעול נשק, בשמירה ובנוכחות פעילה בבתי-הספר, בגני המשחקים ובמקומות מגוריהם. כבר בשנות השמונים התברר, שריבוי אוחזי נשק ברחובותינו הנו פתרון מסוים לטרור.

כל יישוב צריך להתארגן להגנה עצמית, וכל קבוצת יישובים צריכה להיות מתואמת בהגנה מרחבית, שעליה יוטל לאמן את התושבים, ולאבטח את צירי התחבורה בגזרתה ¹⁷.

חייבים לנצח

סגירת מעגלי ההגנה ותגבורם הנם בסיס למניעת טרור, אך לא לניצחון עליו. את הטרור חייבים לנצח, ובמלחמה זו צריך להוריד את הכפפות. במאה העשרים נוצח הטרור לא-אחת בכל רחבי העולם, והדבר אפשרי, אם כי מצריך השקעה רבה. אך בראש ובראשונה הוא דורש מנהיגים ומפקדים, שרוצים בכל מאודם לנצח.

בצד ההתקפי של הלוחמה בטרור צריך להבהיר למחבלים ולשולחיהם, כי סיכויהם לצאת חיים מהפיגוע קטנים ביותר עד אפסיים. זעקות השבר של הרש"פ על הריגת הסכינאים מלמדות, שאנחנו בדרך הנכונה.

בנוסף, בניגוד לעמדה המלומדת של בג"ץ, צריך להבהיר למחבלים הפוטנציאליים, כי, לאחר חיסולם, נכה במשפחותיהם, נהרוס את בתיהם, נחלט את רכושם ונגלה אותן. היד הקשה הכרחית להרתיע בני-עוולה מלממש את רצונם הרע. בנוסף, נכה באינטרסים, שכביכול יצא המחבל לקדם, ונעמיק את הנוכחות היהודית בארץ-ישראל ונחזקה. כלומר, הוא צריך לדעת, שסיכויו אפסיים, והוא יזיק מאוד למשפחתו ולעמו.

ואם, חס וחלילה, מחבל כזה ייתפס חי, צריך לשנות את החוק, כדי שהוא יימק בכלא לא בתנאי קייטנה, אלא במודל מחנה-המעצר למחבלים האמריקני במפרץ גואנטאנמו. ככלל, תנאי הרווחה המפליגים, ¹⁸ כולל אפשרות ללמוד באוניברסיטה בזמן המאסר, אינם מהווים ענישה, אלא עידוד לטרור.

מעט המחבלים שייתפסו צריכים לדעת, שישוחררו רק אחרי ניצחוננו, או אחרי הסכם שביתת-נשק. עד אז יירקבו במחנות-המעצר - אולי רק במעצר מינהלי בלא שיפוט. כלומר, הממשלה צריכה להחליט, ולהודיע בריש גלי, שלא יהיו עוד חילופי שבויים עם המחבלים ¹⁹. ראוי לזכור, כי המוסר היהודי קובע, שפדיון שבויים הנו חובה נעלה, אך בהגבלה חמורה - רק במחיר סביר, שלא יעודד חטיבת בני-ערובה.

נראה, כי עניין אחר לא נוצל במלואו: לוחמה פסיכולוגית ²⁰ נגד המחבלים ונגד ארגוניהם. התחום הזה נזנח אצלנו עקב קוצר-ראות, למרות שהוכיח את יעילותו. נראה, שכמעט לכל מלחמותינו הגענו בלי תוכניות ללוחמה פסיכולוגית ולפעמים גם בלי כלים להפעילן. לעומת זאת, מנצל האויב את פראיות התקשורת הישראלית וכתבי החוץ ואת חוסר אחריותם כדי להעביר את מסריו לציבור הישראלי ²¹.

ארגוני המחבלים והרש"פ צריכים להיות תחת לחץ מתמיד. ראשיהם, "נציגיהם הפוליטיים" ²² וכל גורם המעודד טרור, צריכים לירוא מידנו הארוכה, שתכה בהם ללא-רחם. הפעולה נגד הרש"פ צריכה להיות במניעת הסתה (כולל סגירת תחנות השידור שלה); במניעת מימון לפעולותיה, המגיע לבסוף לתשלומים למחבלים, האסורים בארץ, ולמימון הסתה שלוחת-רסן נגדנו ²³; ובתביעות משפטיות נגדה על חלקה בייזום טרור ובעידודו.

חזרה ל"קיר הברזל"

ארגז הכלים הביטחוני מלא ברעיונות ובאמצעים נגד טרור. נדרשת תבונה להפעילם בתזמון ובמינון הנכונים, תוך היסמכות על ניסיון מוצלח בעבר ²⁴. לא כאן המקום לפרטם ולנתחם, אלא לדרוש, שהפעולה ההתקפית תהיה יצירתית (מפתיעה), יוזמת, רבה ומקיפה, כדי להתיש את האויב. בכל העימותים בינינו למחבלים - בלבנון ובעזה - התגאו המחבלים, שעמדו מול מהלומות ישראל עתירת הכוח. זה נבע מכך, שהתכנון הישראלי היה גרוע, ולא תכנן "תמונת ניצחון", שתשכנע גם את היריב, והביצוע היה לקוי ביותר. נראה לי, שזו תוצאה של ליקוי תודעתי בפיקוד הישראלי, שלא רצה לנצח במלחמה ²⁵.

צריך לנפץ את האגדה, שאין את מי לתקוף. ייתכן, שאין מקום למבצע כמו "חומת מגן", אך לאויב יש די הרבה מטרות, שפגיעה בהן תהיה אנושה - כולל פגיעה בראשי הארגונים עצמם.

כאמור, צפויות לנו עוד שנים רבות של מלחמה, עד שבעזרת השם נגיע אל השקט המקווה. אני מאמין, שרק "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי נכון ועדיין רלוונטי. אם חפצי-שלום ושלווה אנחנו, עלינו לפעול בכל מאודנו להגשמתו.

כאן הייתה אמורה הסדרה להסתיים, אך הרגשתי, שחסר בה דיון עקרוני במהות הניצחון במלחמה זו. לכן, נוסף לסדרה פרק שביעי, שידון בניצחון.

בפרק הבא: מהות הניצחון במלחמה נגד הסכינאים