כאשר נדמה לנו שעובדי חברת החשמל לא יכולים להיות חצופים יותר מכפי שהם כבר חצופים, מצליחים הללו לשבור את שיאי עזות המצח של עצמם. השביתה האיטלקית שלהם השבוע, בעיצומה של הסערה החורפית הראשונה, הייתה שיא חדש שכזה.

החוצפה התהומית נובעת לאו-דווקא מכך שהם ניצלו את מזג האוויר והפכו עשרות אלפי ישראלים לבני ערובה. אני כבר לא מדבר גם על העובדה שבין מי שנתקעו ללא חשמל, היו בוודאי זקנים וחולים ותינוקות. אני מדבר על העיתוי: שלושה ימים לפני פרסום דוח מבקר המדינה על הרפורמה התקועה במשק החשמל. יוסף שפירא גילה בין היתר, כי כל "תוכניות ההתייעלות" בחברת החשמל הסתיימו בעלייה במספר העובדים, המתקרב ל-14,000. יתרה מזו: מספר העובדים הזמניים שקיבלו קביעות, היה גדול ממספרם של העובדים הקבועים שפרשו.

כלומר: דמעות התנין של העובדים הן שקר אחד גדול. בשורה התחתונה לא מפטרים אותם ולא פוגעים בתנאי העסקתם. הם מצליחים מזה עשור לטרפד את הרפורמה, וגורמים לכולנו נזק שאותו מעריך שפירא ב-10 מיליארד שקל ואולי יותר. ואחרי זה יש להם טענות ומענות, ואחרי זה הם שובתים, ואחרי זה הם תופסים את כולנו בגרון. ואתם יודעים מה הכי מתסכל? שאין שום פתרון למצב הזה.

בתחילת החודש הגיע תורה של עירית שטראוס להיקנס על העסקת עובדים זרים בניגוד לחוק. אשת העסקים העשירה, בת למשפחת שטראוס השולטת בקונצרן הנושא את שמה, תשלם 106,000 שקל. החוצפה שלה הייתה גדולה במיוחד: העסקת העובדים הזרים נמשכה עשר שנים, ושניים מהם הועסקו לאחר שכבר הוגש נגדה כתב אישום על העסקת שניים אחרים.

הדבר המקומם ביותר בתופעה הזו הוא העובדה, שאנשים עשירים הם אלו המעסיקים עובדים זרים בלתי חוקיים – במטרה אחת ויחידה: לחסוך כסף. ברשימת עזי המצח הללו אנו מוצאים את נילי פריאל-ברק, יהודה וינשטיין, מירי בוהדנה, צביקה פיק, אלי יצפאן, משה גאון, פנינה רוזנבלום – ואלו השמות שעלו בחיפוש מהיר. כל אלו יכולים לשלם היטב לעובדים ישראלים חוקיים, אבל הם רוצים לחסוך כמה אלפי שקלים ולשם כך עוברים על החוק. הקנסות שהם מקבלים רחוקים מלשקף את התועלת שהביאה להם אותה עבריינות, והם רחוקים עוד יותר מלהוות גורם מרתיע. זה בערך כמו לקנוס בעלים של פורשה בשל חניה במקום אסור: 200-100 שקל אפילו לא מתחילים לגרד לו את קצה הציפורן של הזרת.

הגיע הזמן שהקנסות הללו יהיו הרבה יותר גבוהים. חוק העונשין יודע להטיל קנסות כפולים משווי העבירה, ואין סיבה שלא להפעיל את אותו קנה מידה על מה שבתי המשפט מכנים "מכת מדינה". ואם גם זה לא יעזור – אזי צריך לשלוח את העבריינים הללו לעבודות שירות. זו באמת תהיה מידה כנגד מידה: רציתם לחסוך על עובדים חוקיים? עכשיו אתם תעבדו בחינם.

אני יודע שעורכי דין צריכים לשרת את לקוחותיהם. אני יודע שהם צריכים להתפרנס, וזו משימה שנעשית קשה מיום ליום בשל הצפת המקצוע. לצד זאת, אני מצפה שעורך דין יפעיל מינימום של היגיון והגינות, יפעל כ-officer of the court וימנע מלקוחו להגיש תביעת כזב מופרכת בעליל. הבעיה היא, שאין כנראה יותר מדי עורכי דין כאלו.

דוגמה בוטה לעזות מצח של עורך דין ראינו השבוע בדמותו של עו"ד ציון סמוכה, שהגיש בשם לקוחתו – בעצמה עורכת דין – תביעה לביטול הסכם ממון עליו חתמה עם בעלה לשעבר. השופטת ורדה בן-שחר קבעה (וסליחה על משחק המילים) שלתביעה אין כל שחר. ההוכחות היו כתובות וחד-משמעיות: האישה ידעה היטב על מה היא חותמת, היא זו שלחצה להגיע להסדר וטענותיה על "איומים" של בעלה לשעבר היו מצוצות מן האצבע.

מקריאת פסק הדין עולה בבירור, שסמוכה היה חייב לראות את הדברים הללו. פשוט אין אפשרות אחרת. אז למה הוא הגיש את התביעה? למה הוא בזבז את זמנו של בית המשפט? למה הוא טרטר את הצד השני? התירוצים של רצון הלקוח ושכר הטרחה לא נראים מספיקים; צריך בשביל זה גם לא מעט חוצפה. וכאמור, סמוכה הוא רק דוגמה לתופעה נפוצה שכולנו משלמים את מחירה.

מה המשותף למוטי יוגב, לסתיו שפיר ולחנין זועבי? כלום, פרט לכך שהם מצטיינים בעזות מצח יוצאת דופן. יוגב בהתקפותיו הבוטות על בית המשפט העליון, שפיר בעימותיה עם ניסן סלומינסקי, זועבי בכל הזדמנות אפשרית. שלושתם פועלים בתכנון מראש, שלושתם משתמשים בלשון גסה, שלושתם נהנים מכל רגע של פרובוקציה. ואתם יודעים מה? מבחינתם הם צודקים. כמה מאיתנו היו שומעים על שלושתם בלי החוצפה שלהם? כך שבעצם הבעיה היא אצלנו – אצל אמצעי התקשורת וצרכניהם: מי שצועק זוכה לכותרות, מי שעושה בשקט נדון לשכחה.

במובן זה, פוליטיקאים הם כמו ילדים קטנים: הדבר שהכי ירגיז אותם יהיה אם נתגבר על הפיתוי ונתעלם מהם. זה לא קל, כי בכל זאת – פרובוקציות מוכרות עיתונים, חוצפה מכניסה גולשים וגסות מושכת צופים. עם זאת, אני די בטוח שאם השלישייה הזאת ודומיה לא יזכו לאינצ'ים ולזמן מסך, מפלס החוצפה שלהם יירד בצורה משמעותית. מישהו מוכן לנסות?

קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב כבר מזמן גורמת לי לתחושה של מיאוס ותיעוב, ואני מדבר בתוך מי שבגיל העשרה היה אוהד שלה. הדורסנות והאנוכיות, שלא לדבר על פרצוף התשעה-באב הקבוע של שמעון מזרחי, פשוט מגעילים אותי. השנה נוספה לכל אלו עזות מצח מיוחדת, בדמות התרגיל שהפך את ג'ורדן פראמר וטיילור רוצ'סטי לישראלים, ובכך נדחקו עוד יותר הישראלים האמיתיים הבודדים שנותרו במדים הצהובים.

בשל כך, נהניתי במיוחד השבוע כאשר הפועל ירושלים ניצחה את מכבי ולא הייתה רחוקה מלפרק אותה בהיכל מנורה. נכון שגם לה יש בעיקר שחקנים זרים, אבל אין לה ישראלים-מזויפים כמו של מכבי. ומה שיותר חשוב: במשחק השבוע, הצברים של ירושלים קלעו 27 נקודות (30%) לעומת תשע בלבד של עמיתיהם התל אביביים (11%). אז לפחות כרגע נראה, שעזות המצח לא משתלמת.

ועוד משהו קטן על מכבי: הנהלת הקבוצה תקפה בחריפות את פיני גרשון, אחרי שהלה תקף את המנהל המקצועי ניקולה וויצ'יץ'. קצת חוצפה מצד מי שדבריו הגזעניים והשוביניסטיים של גרשון מעולם לא הפריעו לה.

ראיתי השבוע ב-yes דוקו סרט מרשים ביותר שכותרתו "ריצ'רד ניקסון במילותיו-שלו". יוצרי הסרט נטלו את אלפי שעות השיחות המוקלטות של ניקסון עם מקורביו בתקופת נשיאותו, חילקו אותן לפי נושאים והצמידו קטעים מהשיחות לדברים שאמרו ניקסון ואנשי הממשל בזמן אמת. ההשוואה מצמררת: כמעט תמיד היה פער עצום, לפעמים של 180 מעלות, בין מה שניקסון באמת חשב ועשה לבין מה שהוא ודובריו אמרו לציבור. ניקסון מתגלה בשיחות כאדם מתלהם, גס רוח, גזען ואנטישמי; אין פלא, שעד סוף ימיו הוא ניהל מאבק עיקש נגד חשיפת ההקלטות.

מה שמדהים ביותר הוא מידת עזות המצח של ניקסון והסובבים אותו. אפשר להבין כאשר מדינאי לא אומר את כל האמת או לא אומר רק את האמת. אפשר להבין כאשר פוליטיקאי משקר בצורה נדירה באופן בוטה. אצל ניקסון זה היה כמעט הכלל: לומר את השקר, את כל השקר ואך ורק את השקר, תמיד ובכל עניין. האם זה ייתכן גם במקומות אחרים ובזמנים אחרים? התשובה היא בשמו של אחד מסרטי ג'יימס בונד: Never say never.