יעילות הריסת בתי מחבלים

כפי שלמדנו בקורס יסודות המשפט לפני שנים, קיימות שתי עילות להתערבות בג"ץ במעשה המינהל. ‏העילה האחת היא חריגה מסמכות, פעולת הרשות המנהלית שהחלטתה איננה חוקית, או חלילה איננה ‏חוקתית. העילה השנייה היא עילת חוסר הסבירות הקיצונית, לדוגמה מינוי הזוי ובלתי סביר באורח קיצוני, ‏אשר עדיין עומד בדרישות החוק, או החלטה בה שיקולים מרכזיים לא נלקחו בחשבון או שהמשקל שניתן ‏לשיקולים משמעותיים היה לגמרי שגוי.‏

עילת ה"חריגה מסמכות" היא עילה קלה יחסית לשפיטה, בייחוד לשופטים עליונים. קל יחסית גם ליועצים ‏המשפטיים של רשויות המינהל להימנע מפעולות הנוגדות את החוק ולמנוע אותן, אך לעומת זאת עילת "אי ‏סבירות קיצונית" היא עילה הרבה יותר מורכבת כי עד כמה שבית המשפט יטען שלא שם עצמו במקום ‏המחליטים ברשות המנהלית, השופטים נאלצים בפועל להיכנס לנעלי הרשות המנהלית, להגדיר את מתחם ‏הסבירות, וכל מה שנותר שמחוץ לאותו מתחם הופך להיות "בלתי סביר באורח קיצוני". כמו-כן בניגוד ‏לשפיטת ה"חריגה מסמכות" הרי ששפיטת "בלתי סביר באורח קיצוני" היא אינדיבידואלית ומאד מושפעת ‏מה‏דנ"א‏ של השופט.‏

בשאלות חוקתיות הבעיה הרבה יותר מורכבת, כי אצלנו גם בסיס השפיטה של החוקה הוא בסיס מידתי, ‏כאשר 3 מתוך 4 אדני פסקת ההגבלה בחוק הם אדנים אשר במידה רבה הם אמורפיים (הלימת ערכיה ‏מדינת ישראל, תכלית ראויה, במידה שאינה עולה על הנדרש).‏

עונש אכזרי

וכאשר עולה בפני בג"ץ שאלה מאוד נפיצה חברתית כמו הריסת בתי מחבלים, בייחוד בימים אלה, מעלים ‏עורכי הדין של הנאשמים את השאלות האמורפיות הנ"ל, ובית המשפט נאלץ לתת לכאורה משקל לנושאים ‏שלא נכון שיכניס אותם למכונת ההחלטה שלו: שאלה כמו האם יעילה או לא יעילה הריסת בתי מחבלים, כי ‏הרי כל דיון כאן וכל החלטה על בסיסים כאלה, תוצאתם אפס תועלת לציבור, סטירת לחי מכל הכיוונים ‏לבית המשפט העליון, וירידת מעמדו בציבור.‏

בואו ניקח לדוגמה את הדיונים המרכזיים של בית המשפט העליון בארה"ב בעניין עונש מוות, ונזכור שבשני ‏הדיונים, זה משנת 1972 שאסר על גזירת עונש מוות, וזה משנת 1976 אשר התיר אותו, הסתמכו ‏השופטים כמעט באורח בלעדי על סעיף ה"העונש האכזרי והבלתי רגיל" על-פי התיקון השמיני לחוקה ‏האמריקנית, ומנגד, נושאים כמו חשש מאפליה גזעית בהוצאות להורג, או השאלה אם עונש מוות מרתיע או ‏לא, עלו אך לא הייתה להם השפעה על החלטות העקרוניות המתירות או אוסרות עונש מוות. השופטים ‏סיננו את כל השאלות האלה והסתמכו רק על דבר מרכזי אחד - התיקון השמיני לחוקה האמריקנית.‏

ואם נחזור לעניין הריסת בתים אצלנו, ובהעדר חוק מפורש האוסר, ובהעדר סעיף חוקה מפורש האוסר, ‏ובשל הרצח ברחובות, לא נכון היה שבית המשפט ייכנס כלל לנושא ההרתעה שבהריסת הבתים, ואם ‏מערבים אותו והוא מחליט להתערב עליו לצמצם את מעורבותו אלא לעניינים אינדיבידואליים בלבד, של, ‏לדוגמה, טעות בזיהוי, על-מנת למנוע לדוגמה הריסת בית של אריתראי חף מפשע, במקום הריסת ביתו של ‏מחבל.‏

אגב, גם בפסיקה האמריקנית בעניין גזר דין מוות כיוונו השופטים את המינהל האמריקני וסייגו את ‏סמכות המינהל להטיל גזר דין מוות בחייבם:‏

‏1) קריטריונים ברורים ומצמצמים לקביעת גזרי מוות, ווידוי יכולת ערעור.

‏2) מתן סמכות להתייחס בכל מקרה לגופו.

ואולי גם כאן היה זה נכון שבית המשפט יסיים מעורבות בפרשה בציפייה מהמינהל שיגדיר כללים אשר ‏יצמצמו את הסיכוי לטעות, יצמצמו את הסיכוי לשיכרון חושים של רשויות המינהל בכל הקשור להריסת ‏בתים, יבטיחו זכות ערעור על בסיס של נימוקים אישיים אינדיבידואליים קונקרטיים ולא על בסיסים ‏אמורפיים חסרי תכלית, ובואו נזכור שגזר דין מוות שגוי שבוצע לא ניתן לתקן, בעוד שבית שנהרס בטעות ‏ניתן להקים מחדש.‏