שני שחקני חיזוק אמריקניים הובאו במוצ"ש לעצרת הזיכרון שנערכה בת"א, לציון 20 לרצח ראש הממשלה
יצחק רבין ז"ל. שני נשיאים של ארה"ב,
ביל קלינטון, הנשיא לשעבר, ו
ברק אובמה, הנשיא המכהן, שני דוברים מיומנים שידעו היטב מה מצפה מהם הקהל ברובו הגדול, ואכן הקהל הזה שמע בדיוק את הטקסטים המאפיינים התכנסויות של ציבור המשוכנעים.
המארגנים במאמץ שקוף להסתיר את מטרתה האמיתית של העצרת - ניסיון לבצע החייאה מלאכותית של מדורת השמאל הדועכת ושל תהליך השלום הגווע - הגדירו אותה כ"עצרת א-פוליטית", וכהוכחה הצביעו על כך שאיש מהנואמים בה לא היה פוליטיקאי. נו...
זה היה יותר ממגוחך. הכוכבים שיובאו מוושינגטון, סיפקו את הסחורה. כל אחד מהם בסגנונו, רמז לנאספים בכיכר רבין, כי השלום הוא בהישג יד, רק הושט ידך וגע בו... אובמה (בנאום מוקלט), נזהר כדרכו שלא לגעת אפילו באצבע באיסלאם הקדוש (שלדבריו הוא הרי חלק ממורשתה של אמריקה!), ולכן הכריז: "בואו נוכיח שאנחנו מתנגדים לאלימות ולקיצוניות מכל סוג שהוא". אצל אובמה הדוקרים והנדקרים שווים במעמדם.
קלינטון אמר: "רק אתם תחליטו שעתיד של שלום מסוכן פחות מעתיד של מלחמה למדינת ישראל". משפט שנשמע כאילו הגיע מבית היוצר של
שמעון פרס.
על-פי מיטב המסורת של הוזי השמאל לדורותיהם, השלום במזרח התיכון נדון במעמד צד אחד בלבד. הצד הישראלי. אחרי שיסולקו סרבני השלום מימין, יגיע השלום הנכסף. איש מנותני העצות למיניהם, כלל אינו מתייחס לפלשתינים, שהרי ברור (להם), שהם רודפי שלום אובססיוויים, ואין שום צורך להתייחס לדרישותיהם, שלא לדבר על הרקורד הבעייתי משהו, בתחום זה, הלא כן, ביל? יכולת לספר לנו לא מעט בנושא הזה. חבל שגזרת עליך שתיקה רועמת.
רק צירוף נסיבות מקרי גרם לכך, שהעצרת - בה קיבלנו הדגמה מופלאה, מדוע לחזון השלום-שבהישג-יד יש רייטינג כה נמוך בציבור הישראלי חסר האמונה - נערכה יומיים בדיוק לפני ב' בנובמבר, התאריך הזה שבו בשנת 1917 ניתנה הכרזת בלפור.
בישראל הולך המועד הזה ונשכח. אבל שלא תטעו: אצל הפלשתינים זוכרים אותו היטב.
עבורם, זהו המועד האמיתי שבו החל אסונו של העם הפלשתיני. תחילת ה"נכבה". לא התנחלויות ולא אל-אקצה. למרות שכאשר הכריז שר החוץ הבריטי הלורד בלפור חובב התנ"ך כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", לא היה עדיין "עם פלשתיני".
בניחוש לא לגמרי פרוע, אני מסופק אם שני הנשיאים שדיברו במוצ"ש, היו חותמים על הכרזה כזו. בממשלת בריטניה הנוכחית היא לא הייתה עולה כלל לדיון, לפני שמחברו היה נשלח תחילה לאיבחון פסיכיאטרי.
אבל למה לעסוק בניחושים. כאשר שומעים את קלינטון ואובמה מנסים למכור לנו את חזון השלום, מותר לנו לדרוש מהם מינימום של הגינות. הרי המו"מ בין ישראל לפלשתינים אינו נושא זר לשניים. אצל אובמה היה זה מזכיר המדינה שלו
ג'ון קרי, שניהל מסע דילוגים ארוך ומייגע בשנת 2013, לפני שהרים ידיים. קלינטון עצמו עמד בראש שיחות קמפ דייוויד ב-2000, שבהם נטלו חלק
אהוד ברק ו
יאסר ערפאת. שיחות שהסתיימו בלא כלום.
שני הנשיאים יודעים היטב מי האחראי לכשלון השיחות, אך שניהם נותרו נאמנים למסורת אמריקנית ארוכת שנים של הסטייט דפרטמנט, שבשום מקרה אין לתלות את האשם בפלשתינים. ישראל, בשל בדידותה המדינית, זה כבר סיפור אחר. מה עוד שגם אצלה בבית, יש מי שמזדרז להצביע על סרבני השלום.
זהבה גלאון ראשת מרצ, הסבירה פעם את נוסחת הקסם ההוטנטוטית: "רק ישראל צריכה לוותר. לפלשתיינים אין על מה".
אבל הנשיא קלינטון לא נזקק לשליח או לדיווחים ממישהו. הרי הוא עצמו עמד בראש שיחות קמפ דייווד (11-25 ביולי 2000), שנערכו לאחר סבב שיחות הכנה חשאיות באבו-גוש, ת"א ושוודיה. הוא עצמו הלם בזעם בשולחן יותר מפעם אחת, בתגובה למדיניות ההתחמקות והסירובים שנקט בה ערפאת, חרף כל הוויתורים מצד ישראל, שתרם קלינטון לפלשתינים. "אתה מוליך את עמך ואת האזור לקטסטרופה", קרא פעם קלינטון לעברו של יאסר.
בביוגרפיה של ערפאת, תיארו המחברים, פרופ' בארי רובין וג'ודי קולפ-רובין, בפרק "רגע האמת" (יצא במקור בהוצאת "UNIVERSITY PRESS OXFORD" ובעברית בהוצאת "ידיעות"), כיצד שיטו הפלשתינים בקלינטון ובצוותו שוב ושוב, למרות שאלו חזרו והדגישו באוזניהם כי הם מחמיצים הזדמנות היסטורית להקמת מדינה.
ככל שהמשיך ערפאת להתנגד לכל הצעה שהועלתה, כך המשיך הסכין האמריקני לפרוס את הסאלאמי הישראלי, במאמץ נואש להשיג פריצ דרך. "ברק עשה מאמץ עילאי אבל ערפאת לא נתן לו דבר", סיכם ראש הצוות האמריקני למו"מ
דניס רוס (מאז פסול רוס בעיני הפלשתינים, הטוענים שהוא יהודי התומך בישראל - י.ר.).
ראש אש"ף גם לא היה מוכן לשמוע בכלל על זכויות שיש ליהודים באגן הקדוש. "מדוע ישראל תובעת את האזור (הכוונה לכותל המערבי, שישראל דרשה ריבונות עליו - י.ר.). הוא אינו מקום קדוש להם. אין שום עדות להמצאות הריסות כלשהן של איזהשהם מקדשים במקום!".
בנקודה זו איבד אפילו ביל קלינטון את סבלנותו: "אינני יהודי. אני נוצרי, אבל ידוע היטב שזהו המקום שבו נמצא בית המקדש", הגיב. לכל היותר הסכים הראיס שליהודים יותר להתפלל בכותל אך רק בהסכמת הפלשתינים.
שיחות קמפ דייוויד הסתיימו ללא תוצאות. השמאל הישראלי ההמום התחיל במסע השחרתו של מי שרק זה עתה היה מושיעו-גואלו, אהוד ברק. מכיוון שאין שלום - מישהו מוכרח להיות אשם, ומכיוון שביבי לא בשלטון, מתנפלים על ברק, מנהיג מפלגת העבודה. העיקר שיש אשם ישראלי.
אף אחד גם לא זוכר שאחד מבכירי המשלחת הפלשתינית לשיחות, הגדיר את מה שהציעו האמריקנים, וקיבל את הסכמת ברק וצוותו, כ"הצעה משפילה". זה היה אחד בשם אבו-מאזן.
ומה לגבי ערפאת? מחברי הביוגרפיה שלו, שבים ומדגישים שוב ושוב, כי למרות סרבנותו העיקשת, ולמרות שדחה כל ניסיון להתגמש, לפעמים בנימוקים הזויים, הקפיד המימשל בוושינגטון, שלא לשבור את הכלים, ולא לבקרו בפומבי. כך עשה הנשיא קלינטון וכך נהגה מזכירת המדינה שלו, מדלן אולברייט. הגב' אולברייט גם הסבירה, כי כל התנגחות בערפאת רק מקשיחה עוד יותר את עמדתו.
במקום זאת, גובשה תוכנית חדשה, זו הידועה כ"הצעת קלינטון", שהייתה מרחיקת לכת עוד יותר מקודמותיה, באשר לוויתורים שנדרשה ישראל לעשות. בעצם היא העניקה לפלשתינים 99 אחוז מתביעותיהם, והייתה למעשה - כדברי מחברי הביוגרפיה - "עסקת חבילה שנתפרה כדי להשיג את הסכמתו של ערפאת".
ישראל קיבלה את התוכנית, ובעוד ארה"ב ממתינה לשמוע את עמדת ערפאת, פירסמה לשכת העיתונות הפלשתינית את מכתב הדחייה שלו. ואמנם כאשר הגיע יו"ר אש"ף לבית הלבן ב-3 בינואר 2001, הודיע לקלינטון כי הוא מסכים לתוכנית...", אבל הוסיף כאלו הסתייגויות שפירושן היה כי למעשה הוא דוחה את כל אחד מהדברים שהיה אמור לתת", עדותו של דניס רוס.
אם עוד למישהו בארה"ב הייתה תקווה כי ניתן לשנות את עמדתו של ערפאת, התפרסם באותו חודש (ינואר 2001), בבטאון המרכזי של ארגון פתח, "הדיעה שלנו", מסמך שהכותרת שלו אמרה הכל: "44 סיבות מדוע ארגון הפתח דוחה את ההצעות שהועלו על-ידי נשיא ארה"ב ביל קלינטון".
מילא, רק 44 סיבות. לפחות לא 50, אז עוד יש סיכוי.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
