נתחיל בגינוי. ניתן להפגין, ניתן למחות, אך אלימות אסורה. התנהגות שלטונית, אפילו אם איננה נכונה, לא יכולה להוות עלה תאנה לאלימות.
נעבור לצד השני של המטבע, ובהנחה שהקרקע שעליו נבנה בית הכנסת בגבעת זאב אכן שייכת לאותו תושב ערבי בשם רבאח מוחמד שנפטר לאחרונה, ושייכת ליורשיו לאחר מותו.
סיפור המעשה בקצרה מתואר בבג"ץ6496/15 , המנוח נהג לעבד את הקרקע ואז לפני כ-15 שנה הוא הבחין בתחילות בנייה, הוא פעל על-מנת שלא ינושל מהקרקע אך לא הצליח למנוע את הבנייה, המבנה נבנה ללא אישורי בנייה, בניגוד לצווי הפסקת בנייה שהוצאו על-ידי הגורמים המוסמכים, הפך לבית כנסת, ולפני כ-4 שנים עתר המנוח לבג"ץ בעזרת עמותת "יש דין" ונתקבלה החלטת הריסה. ניתן די זמן לעמותה המפעילה את בית הכסת ולרשות המקומית על-מנת למצוא/לבנות חלופה, במהלך הזמן היו ניסיונות גישור עם המנוח אשר עלו על שרטון עם מותו, כי יורשיו סירבו לכל הסדר.
עם התקרב מועדי ההריסה היו פניות לדחייה אשר נענו על-ידי בית המשפט העליון ובאחרונה שבהם עתרה גם המשטרה בשל המתיחות בירושלים ובשל החשש לאלימות ולתגי מחיר. פנייה זו הביאה לדחייה של ההריסה לעוד שבועיים כך שמצפים לנו ימים מתוחים, וזאת בנוסף על מה שמביאים עלינו אויבינו.
בואו ננסה לשים את הבעיה על כפות המאזניים.
מחד-גיסא, בעלות מוכחת של אדם על קרקע (ואני מניח שהיא מוכחת, כי הוצגו מסמכים, לנציגי המתפללים היה זמן רב להוכיח אחרת ועל-פי בית המשפט הם לא הרימו את נטל ההוכחה הזה, יתרה מכך עולה חשש שמסמכים שהם הציגו בעבר לא היו אותנטיים), מנגד התעקשות, אשר ייתכן שהיא מונעת גם ממניעים פוליטיים שלא להתפשר בשום פנים ואופן על-ידי פיצוי, כאמור עם פטירתו של המנוח רבאח כל ניסיונות ההסכמה עם יורשיו עלו על שרטון.
מחד רצף של עבירות בנייה הפרת חוק ופגיעה בזכויות קנייניות, ומנגד בית כנסת, עם יהודי, (ובאותה מידה היה זה נכון אם מדובר היה במסגד או כנסיה) והרי לא מדובר באיזה בעל זרוע שהתיישב שם, אלא במקום תפילה.
מחד מחדלים של רשויות שלטון (רשות מקומית, המנהל האזרחי), ומאידך פגיעה קשה ברגשות דת מחד ובזכויות קנייניות מאידך.
ומכאן אנו חייבים להמריא קצת ולהביט בכל הפרשייה הזו לאור חוקי היסוד שלנו, ועקרון המידתיות שלהם:
מהי מטרתם של עקרונות המידתיות בחוקי היסוד שלנו? לטעמי תפקידם של עקרונות האלה הוא להיות אצבע מכוונת על-מנת למצוא את הפתרון הטוב ביותר אשר לתכלית ראויה יפגע בזכויות אדם (ו"אדם" הם כל הצדדים בפרשה) באורח ה"זול" ביותר מכל שאר החלופות, והדרך האופטימאלית היא כמובן זו שלא תפגע בזכויות אדם כלל, אפילו אם היא עולה כסף.
אז האם הריסה היא הפתרון? או הימנעות הריסה היא הפתרון? והתשובה היא לא זה ולא זה הפתרון הוא כנראה רק כזה שיבוא בהסכמה, אבל ניסינו וחלפה שנה, והצדדים לא הגיעו להסכמה, לא נמצאו חלופות, והאם נחכה עוד שנה?
והתשובה היא כן, בואו נחכה עוד שנה, כלום לא יברח, אבל מה יבטיח לנו שהזמן לא יימרח שוב?, וכאן נראה שיצירתיות של בית המשפט יכולה להשתפר.
צווי ההריסה הוצאו בין היתר נגד העמותה המפעילה את בית הכנסת, ונגד הרשות המקומית, אי-קיום צווי ההריסה הוא ודאי ביזיון בית המשפט, וברצות השופטים (בעזרת העותרים) בזיון בית המשפט עלול לעלות לעמותה ולרשות המקומית הרבה הרבה כסף, ועלול אף להביא לכליאתם של בכירי העמותה ובכירי הרשות המקומית (עד אשר יקיימו את הצווים).
אז במקום להפוך את בית הכנסת למתחם מבוצר, ולהפוך את מתפלליו לאויבי האומה, במקום להפוך את המקום לאבן שואבת לכל אנרכיסט מצוי, יש להימנע מהניסיונות להרוס את המבנה, ביום שייכנסו הצווים לפועל והבניין לא ייהרס, יעתרו העותרים על-פי פקודת בזיון בית המשפט ומשם יתחילו סנקציות כלכליות יומיות על העמותה ועל הרשות המקומית, בסקלה העולה לוגריתמית עם הזמן ובאורח שלהערכת בית המשפט יאפשר לעמותה ולרשות לאתר חלופה זמנית או קבועה, להעביר את תכולת בית הכנסת למקום אחר ולהפוך את הבית הקים מבית כנסת למבנה ריק עם קירות לפני הריסתו.
ואם הכסף לא יענה, גם אם ישלמו עשרות מיליונים (כי יהיה איזה בעל ממון שיממן) אזי יומיים ריח ליזול של ראש המועצה וסגניו, ושל מנכ"ל ויו"ר העמותה בקלבוש ודאי יענו.
אולי יש פגמים משפטיים בהצעה, אבל בית המשפט העליון הוא מספיק אקטיביסטי על-מנת למצוא את הדרך, הגם שעל-פי חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו בית המשפט מצווה להעמיד את הפתרון האופטימאלי, המגשים את תכלית הפעולה ב"מחיר" הזול ביותר.
ובנימה של ביקורת, נראה לי שבית המשפט העליון שש להגשים את חוקי היסוד על המינהל ועל הציבור שם הוא מאוד פורה ומאד יצירתי, בעוד שהוא מתקשה להפעיל אותם על דרכי חשיבתו בנוגע לו עצמו ואופן קבלת ההחלטות על ידו. בית המשפט דורש מאתנו בצדק לפעול באופן שהגשמת תכליות ראויות תתבצע באורח ה"זול ביותר" בהיבט זכויות אדם, ולטעמי לא תמיד הוא דורש מעצמו אותה דרישה.
