סוף-סוף הפשרה בקיפאון הבנייה ביהודה ושומרון. בסך-הכל בירושלים, אבל מקווים שזה סימן לבאות. מי יתן. כבר כתבנו כאן בעבר שהמראת מחירי הדירות החלה עם ההחלטה הראשונה, לפני שש שנים, על הקפאה לתקופה של עשרה חודשים. הקפאת הבנייה התבססה על ההנחה ש"הסכסוך" בינינו ובין הערבים הוא על שטחים, ושאם רק נפסיק להשתלט על שטחים שהם טוענים לבעלות עליהם, מיד יפרוץ השלום. אבל כידוע, לא רק שזה לא קרה, מה שקרה הוא ההפך הגמור. כי ה"סכסוך" אינו ומעולם לא היה על שטחים. הוא היה ועודנו על עצם מציאותנו בעולם.

להקשיב לערבים

ולא צריך להיות חכם גדול או יודע נסתרות כדי לדעת את העובדה הזאת, מספיק היה להקשיב לערבים עצמם. במלים אחרות, אנחנו בפרט והעולם המערבי בכלל העדפנו לרמות את עצמנו, בדבר שורשי הסכסוך. ויש מי שעדיין מעדיפים לחיות באותה רמיה. בעולם מוכרת התופעה שכדי להרוויח משהו מרמים את הזולת. זו אינה תופעה חדשה, היא כבר מתוארת היטב בפרשת השבוע שלנו באירועים מלפני כשלושת אלפים ושבע מאות שנה. אבל שמישהו, עם שלם ירמה את עצמו בתקווה שכך ירוויח משהו - דומני שזה חידוש. אבל אולי אני טועה וגם התופעה הזאת היא ישנה יחסית.

לקרוא לתופעה בשמה

בפרשת השבוע מסופר על יציאתו של יעקב אבינו מבאר שבע כדי למצוא לעצמו אישה בחרן, עיר הולדתה של אמו (בראשית כח): (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. שם הוא מתאהב ברחל, בת דודו לבן, אחי אמו. הם סוגרים עסקה, שבע שנות עבודה של יעקב בשירות לבן תמורת נישואין עם רחל. המועד המיוחל הגיע ואחרי המסיבה המפוארת, לבן מגניב לחדר הכלולות את לאה, האחות הבכירה, במקום רחל. בבוקר יעקב מגלה את התרמית (פרק כט): (כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי—הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. לבן ענה מה שענה אבל יעקב הבין את המשחק.

באותם כלים

יעקב הבין שזה האופי של חמיו וצריך ללמוד לחיות אתו. לכן, כאשר הם סוגרים עסקה נוספת, השלישית במספר, יעקב מתחכם גם הוא ומפעיל מול לבן את הכללים של לבן עצמו, רק ביתר תחכום. והתוצאה היא (פרק ל): [מג] וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. בתוך שש שנים הוא התעשר מאוד עד כי בני לבן קינאו בו (פרק לא): (א) וַיִּשְׁמַע, אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ; וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ—עָשָׂה, אֵת כָּל-הַכָּבֹד הַזֶּה. ולזה הוא הגיע למרות שלבן שינה את כללי המשחק לטובתו, כרצונו. כמו שהטיח בו בסוף: ...וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים.

לא לגלות הבנה

כאמור, מרגע שהבין יעקב עם מי יש לו עסק, הוא התייחס אליו בהתאם ולא איפשר לו לרמות אותו פעם נוספת. הוא הצליח בכך משום שבעצמו דבק באמת הפנימית שלו. כשרימו אותו, הוא לא חיפש צידוקים לרמאי. הוא דיבר בלשון ישירה: וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. כך הוא הצליח להתגונן מפני התרגילים של לבן, כי קרא לתופעה בשמה.

למרבה הצער, אנחנו לא למדנו כלום מאבינו יעקב. אצלנו ממציאים צידוקים למרצחים ומסנגרים עליהם בנימוקים שבינם ובין המציאות אין שום קשר. זה התחיל בהתעלמות מההסתה השיטתית נגדנו, שמתחילה בגן הילדים במימון שלנו, ואינה פוסקת בשום שלב.

קיום בנס

לא אחת כתבנו כאן כי אנחנו ממשיכם להתקיים רק כי כך הקב"ה רוצה. שעם כל השטויות שעשינו בעשרות השנים האחרונות, בדרך הטבע לא השארנו לעצמנו שום סיכוי. במילים פשוטות, עצם המשך הקיום שלנו כאן הוא נס גלוי. ודברי הנביא בהפטרה כמו מכוונים ישירות אלינו, שלמרות כל השטויות שלנו, הקב"ה אומר (הושע יא): (ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם: כִּי אֵל אָנֹכִי, וְלֹא-אִישׁ--בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר. וגם הזרמים השונים מוזכרים, יש המתנכרים לעצם הקשר עם ה' ויש שקצת נאמנים (פרק יב): (א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל; וִיהוּדָה, עֹד רָד עִם-אֵל, וְעִם-קְדוֹשִׁים, נֶאֱמָן.

לא לרדוף אחרי הרוח

ואיך זה מתבטא בשטח? אז הנה: (ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ, וְרֹדֵף קָדִים-כָּל-הַיּוֹם, כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה; וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ, וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל. עודף הצדקנות, החתירה לשוויון כביכול, מגבירה את השחיתות כי אינה מבחינה בין אויב לאוהב ובין תוקף למתגונן. והכל בנימוקים חומריים, שאם רק ניטיב למסכנים נזכה לגן עדן כאן ועכשיו. אבל זה רעות רוח. הקב"ה החליט לשמור עלינו מהשטויות של עצמנו ולכן רועי הרוח לא יצליחו. מה שנותר זה לבקש ממנו זה שישלח לנו "משיח עכשיו".