א. השוט הכפול

ד"ר אורי מילשטיין, ידידי, ניסה לתאר את "הדרך לפאריס", ובמאמרו חזה, שההתקפות הברבריות יביאו לסוף עידן ההומאניזם המערבי - כלומר, לתגובה קשה מאוד נגד המוסלמים התוקפים, ובעיקר נגד שולחיהם.

לדעתי, זה סוף העידן ההומאניסטי, אך לא במובן שמילשטיין התכוון, אלא שעתה החל עידן הדאעשיזם עורף הראשים.

לטרור יש אפקט של שוט כפול - הוא גורם להקשחה רטורית של התגובות, ובסופו של דבר מפורר את הנתקף. עיינו בתגובות הנרפות של ממשלות ישראל מאז 1966 לטרור הערבי: ככל שנתקפנו, התלהמה הרטוריקה, וגברו הפייסנות והתבוסתנות הישראליות, שלא פסקו בהזיות אוסלו. באותו ההקשר נזכרתי בשארל דה-גול, שעלה לשלטון בססמאות שללחימה תקיפה נגד המורדים באלז’יריה, והתקפל במהירות שיא.

אני חוזה, שנוצף בגל אירופי של פטפטת מתלהמת, ובסופו של דבר תיכנע אירופה לטרור, ותוותר. אין לה שום כוח עמידה, חוסן ורצון להתמודד. ארצות-הברית הגיבה בנוקשות (לא כמונו) על מתקפת הטרור באחד-עשר בספטמבר 2001, אך יש כעת בבית הלבן נשיא, שמקדם בכל מחיר את האיסלאמיסטים ללא כל קשר למעשיהם. ראו את הודעתו, כי יתעקש על כך, שארצות-הברית תקלוט עשרת אלפים "פליטים" מסוריה, למרות שאי-אפשר לבודקם ביטחונית (כל בדיקה נמשכת לרוב שמונה-עשר חודש ועולה כחמשת אלפים דולר).

השמאל יצר תדמית שקרית, שהוויטקונג ניצח במלחמה בוויטנאם, וצבא אינו יכול להביס טרור - כי זה הלם את רעיונותיו לגבי שינויים חברתיים ופוליטיים ב"עולם השלישי" ובעולם כולו. אך ברוב המקרים במאה העשרים נוצח הטרור בידי צבאות, שרצו לנצחו. כיום, לעניות דעתי, המערב נרפה, ואינו רוצה לנצח, או מונהג על-ידי מנהיגים, כמו אובמה, שרוצים שהאיסלאמיסטים ינצחו.

אותו הדבר אצלנו. במערכת הביטחון ובממשלה יש ניסיון לברוח ממהות המלחמה נגד המחבלים (שהנה חלק בלתי-נפרד ממלחמתנו הארוכה על זכות קיומנו כמדינה יהודית בארץ-ישראל), ולהתרכז בהחזרת "השקט" אל כנו, בייצוב הסטטוס-קוו, או בהזיות אחרות של שמאלנים ושל מזרחנים. וכמובן, ההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית טובעות ברעיונות פייסניים ותבוסתניים, שנולדו טבעית במהלך כחמישים שנות טרור נגדנו.

טרור הוא כלי במלחמה, ונחשב בטעות לנשקו של החלש. לפי מאו, הטרור הינו רק שלב ריכוך לקראת הנחתת מהלומה סופית על היריב. לפי צ’ה גווארה, הצלחת הטרור יוצרת מהפכה תודעתית, ומהווה מוקד (פוֹקוֹ) לשינוי מדיני וחברתי. גם לפי תורת המלחמה בקוראן, אסור למוסלמים להתקיף אויב חזק מהם, והם צריכים לחכות לשעת כושר, שחולשתו תספק. עד אז יש להסתפק בעמידה איתנה ובהצקה לאויב.

לדעתי, עובדים דאעש ואל-קאעידה בגישה זו. הם מקווים לאפידמיה של טרור (גם באמצעות "רדומים", שהוחדרו לכל רחבי העולם), שתפורר את המערב ואת ישראל, בעקבות אי-הצלחת המערב לסכל את הטרור הבינלאומי.

כמו הרבה ארגונים חתרניים, מנצלים האיסלאמיסטים בתבונה רבה את הדמוקרטיה, את זכויות-האדם, את מערכת המשפט ויפי-נפש כשוטים שימושיים ככלים לסיכול המלחמה בטרור - אצלנו, בארצות-הברית ובאירופה.

כולם יודעים שאל-קאעידה, דאעש והאיסלאמיסטים חותרים להשתלט על אירופה (שחלקה, ספרד, הבלקן ואפילו אוסטריה היה בשליטתם). במערב אין רצון לקרוא את הכתובת על הקיר. נוח לאירופים, בינתיים, לנוח על זרי הדפנה, ושאלפי ידיים עובדות זורמות לאירופה, שאינה מוכנה להתרבות. האירופים נצמדים לביטול הגבולות בהסכם שנגן, שביטל למעשה את הגבולות באירופה המערבית. הם אינם מוכנים לחבל בהישגי האיחוד האירופי על-ידי חומות, על-ידי גדרות ועל-ידי בקרה קפדנית על הגבולות. טורקיה מנצלת זאת, כדי להזרים לאירופה גלי "פליטים", שיקדמו את צרכיה הפוליטיים לוויתורים מדיניים, צבאיים וכלכליים של אירופה ושל ארצות-הברית. מצוקת ה"פליטים" אמיתית, אך נוצרה בכוונה תחילה כעוד מאניפולציה, שתחליש את התנגדות המערב לכיבושו.

ב. שליש מהאוכלוסייה

בסוף 2014 חיו בישראל 2.74 מיליון ילדים עד גיל 17, שהם שליש מהאוכלוסייה - דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שקובעת, כי כשני מיליונים מהילדים (71 אחוזים) הם יהודים.

החלק המעניין בדיווח הוא שעד תחילת שנות האלפיים עמד מספר הילדים הצפוי בקרב נשים ערביות על 4.3 בממוצע לאשה, לעומת 2.6 בקרב נשים יהודיות. ההבדלים בשיעורי הפריון הצטמצמו משמעותית בעשור האחרון, ובשנת 2014 עמד שיעור הפריון הכולל של אישה ערבייה על 3.17 ילדים במהלך חייה, לעומת 3.11 בקרב יהודיות.

ג. סוד גלוי

כולם יודעים, שהגבול בינינו לבין הר חברון פרוץ, ומאות ערבים עוברים בו מדי שבוע גם עתה ללא רשות, בחפשם עבודה ויעדים לשוד ולגניבה. לפני כמה שנים פרסמתי תמונות, ששלח אליי קורא של נדידת העמים בגבול הזה.

וכרגיל אצלנו, למרות כל ההתרעות, לא נעשה דבר לסכור את הזרם הרע הזה.

הפיגוע בקרית-גת לא יגרום לרשויות הביטחון להתעשת; וזה שוב, כרגיל אצלנו.

ד. מפגָע

במוצאי-שבת שמעתי ב"גל פתוח" ברשת ב' של קול ישראל את הדיווח על האירועים בקריית-גת, והזדעזעתי. ראשית, מהרמה הכל כך נמוכה של עברית של הכתב בשטח. בין השאר, הוא הצליח לשבש כל פועל בבניין הפעיל - למשל, לדבריו, '... הֶצליח'. שנית, אוצר המלים של הכתב העילג מצומצם להחריד.

ואחריו - המגישה, שהצליחה לרדד בשאלותיה כל עניין לרמה נמוכה ביותר של כמעט רכילות שכונתית.

מעל ומעבר תמהתי מה הועילו הראיונות עם גברים ועם נשים, שחוו את פיגוע הדקירה חוץ משידור של היסטריה בוטה. בשלב מסוים אפילו דיווחה אחת המרואיינות על אי-נוכחותו של מסוק סיור באוויר. מה הועיל הדיווח ולמי?

התקשורת צריכה לחשוב מחדש על ה"גל הפתוח", שאין בו מהות, והוא מפגָע, המציק למאזינים בפטפטת חסרת פשר ובקשקשת מיותרת.

ה. כמו במלחמה

מלכתחילה טענתי, שסימון המוצרים אינו אלא רק הקדמה לחרם אנטישמי, שיוזם האיחוד האירופי. והנה בא הכלבו הברלינאי (!)" קה-דה-וה", והוכיח לכל שצדקתי: הוא לא הסתפק בסימון המוצרים, מיהודה, מהשומרון ומהגולן, אלא הורידם לחלוטין ממדפיו.

אחר שהתברר להנהלת הכלבו, שהתגובה לצעדה קשה, היא חזרה בה. משמע, רק כך, ביד קשה, יש לפעול נגד האנטישמים הללו.

צריך להשיב מלחמה שערה נגד הגזענים המתחסדים, המסתתרים מאחורי "צעד טכני", כדי להחרים את מוצרינו. ויש דרכים לפגוע בפוגעים בנו ומחרימים אותנו. כמו במלחמה, נדרשות נחישות, יוזמה ותחבולנות.

וצחוקה של ההיסטוריה: הכלבו הברלינאי הוקם בשנת 1905 על-ידי יהודים, שהוכרחו על-ידי הנאצים למוכרו לגויים, במסגרת חוקי הגזע.

ו. בכיינים

מי שאינו בוכה, אינו גדל, אומר פתגם שגור, שמוצאו בירכתי פולניה. קראתי בחיוך את סקירתו של ראובן לייב על-כנס התקשורת באילת ועל אווירת הנכאים בכנס לנוכח איבת הציבור לתקשורת.

במקביל, לקראת כנס שדרות פורסם סקר, ש-75 אחוזים מהציבור אינם מאמינים לתקשורת - דבר שאינו מפתיע. התקשורת מתחרה זה עשרות שנים עם הפוליטיקה הישראלית מי יסגור את רשימת המוסדות, שהציבור חש כלפיהם אמון.

ואין לי אלא להצטער, שמארגני הכנס באילת לא טרחו להציב באולם מראה, שהעיתונאים יראו בה את דמותם המכוערת. סמלית, בכנס, המפוצץ מרחמים עצמיים, העניקו פרס על מפעל חיים לסימה קדמון, ובהסברים לפרס צוינו דווקא פרשנותה וניתוחיה לקראת הבחירות האחרונות. כידוע, טעתה קדמון - כמו התקשורת כולה - בתחזיותיה ובניתוחיה. אז על מה פרסו לה פרס?!

התקשורת עבדה קשות ובמסירות אין-קץ כדי לגרום לציבור להתנכר אליה, ועתה היא קוטפת את פרי הבאושים. העיתונאים יכולים לבוא בטענות רק לעצמם, אך זה אינו מקובל במקומותינו. כאן נהוג למצוא ש"ג, שיישא באחריות. ואם אין ש"ג בנמצא - הרי ביבי אשם, כידוע.